חוק הירושה, תשכ"ה-1965- סעיף 2
עו”ד דיני צוואה ומתנה
חוק הירושה, תשכ"ה-1965
פרק ראשון: הוראות כלליות
היורשים
- היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה;
הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה.
מטרות
"רצונו של אדם כבודו"[1]. את הרצון החופשי של אדם וחופש הבחירה הנתון לו, ניתן לגזור מכבוד האדם[2], כך גם לגבי רצונו החופשי לצוות מה יעלה בגורל עזבונו, שיותיר אחריו בלכתו.
בישראל חוק הירושה מבדיל בין שני מצבים. המצב האחד הוא קיומה של צוואה, והמצב האחר אי-קיומה של צוואה. לפי החוק אם המת הותיר צוואה, ובה ביטא את רצונו באשר לעזבונו שהותיר אחריו, הירושה היא על פיה, ויש להורישה לפי הוראות הצוואה וכמובן, ליורשים שציין בה. אחרת, באין צוואה, הירושה היא על פי דין ויש להוריש את העזבון לפי הכללים, שקבע המחוקק וליורשים שקבע.
המחוקק קבע כללים אלו מתוך הנחה סובייקטיבית[3] על רצון האדם להוריש לקרובי משפחתו "מתוך אינסטינקט אנושי מולד"[4]. כך נקבע ע"י בית המשפט העליון[5], כי "חלוקת עיזבון כפי שנקבעה בחוק הירושה … אמורה לשקף את רצונו המשוער של הפרט באשר לחלוקת רכושו לאחר מותו, והוא הרצון ה"ממוצע" של בן החברה".
סעיף 2 לחוק הירושה הוא עקרון כללי, המונח ביסוד חוק הירושה. הסעיף מתייחס ליורשים (על סוגיהם) ולירושה, ומספק את הגדרתם הבסיסית של המונחים המופיעים בו. סעיפים בהמשך החוק מגדירים אותם ביתר פירוט, כגון מי כשר לרשת או מי פסול, למי עדיפות לרשת על פני מי וכדומה.
רכיבי הסעיף
היורשים
המחוקק הישראלי רצה לחוקק חוק מקורי, המתאים לישראל, ולא חוק הנשען על יסודות זרים. "כל סעיף בחוק, המגשים עקרון של המשפט העברי, מהווה חוט המקשר אותנו עם התרבות העברית המקורית.. גם בסעיף זה הלכנו בעקבות המשפט העברי ומצאנו לנכון לציין את ההבדל המהותי הקיים בין שני הסוגים (של יורשים, ד.ע)" – כך התבטא מר משה אונא, יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט[6] ב-1965. מר אונא הדגיש, כי המינוחים שנבחרו להשתמש בהם, הינם:
- "יורשים" – עבור יורשים על פי דין
- "זוכים" – עבור יורשים על פי צוואה.
המבדיל בין המינוחים הוא קיומה או אי קיומה של צוואה. במקורותינו, במשפט העברי, ההבדל בין המינוחים הוא שיורשים על פי דין הם יורשים של ממש, ואילו נהנים מכח צוואה הם מקבלי מתנה, ולכן מכונים כזוכים. אך בפועל בחוק הירושה הישראלי אין הבדל בין המינוחים, אף שהחוק משתמש במונח זוכים על פי צוואה.
לענייננו סעיף 2 רישא מדגיש בפנינו כאמור, כי קיימים 2 סוגים של יורשים. באופן כללי הסוג השני הוא יורשים/זוכים, שהמצווה בחר בהם, לרשת את עזבונו. הסוג הראשון הוא יורשים, שנקבעו בחוק לרשת את המת (לפי מדרג מסוים), כיוון שהמצווה לא בחר יורשים כלל או לא בחר יורשים לנכסים מסוימים.
הירושה
כידוע, ירושה היא הזכות לקבל את עזבון המוריש. נבחן את משמעותה בהקשר של סעיף 2. הסיפא של הסעיף קובע, כי חלוקת עזבונו של המת תהיה על פי דין, אלא אם הותיר אחריו צוואה. בכך החוק נותן עדיפות לצוואה, המבטאת את רצונו של המת, ורק באין צוואה, תהא חלוקת הירושה על פי דין.
במקרה וישנם הטוענים, שהם יורשים על פי דין, ובנוסף ישנם גם הטוענים, שהם זוכים על פי צוואה, הדבר יתבטא בנטל ההוכחה, שייפול על הזוכים להראות את תקינותה ותוקפה של הצוואה. כלומר בטרם תישלל זכותם של היורשים על פי דין, מוטלת חובת ההוכחה על הטוענים לקיום הצוואה.
מסיבה זו נכסים של המת, שאינם כלולים בצוואה, כמו נכסים שהגיעו לאחר כתיבתה או נכסים שיורשם פסול מלרשת אותם ואין הוראה אחרת בצוואה בנוגע אליהם, כל עוד לא יוכח אחרת, ירשו אותם היורשים על פי דין. כך נקבע בסעיף 66 לחוק ובפסיקה[7].
כפועל יוצא מכך, נשים לב, כי על הירושה שעל פי הצוואה יש להוציא צו קיום צוואה, ועל יתרת העזבון, עליו חל הדין, יש להוציא צו ירושה[8]. צו הירושה יצהיר על שמות היורשים ועל חלקו היחסי של כל אחד מהם בעיזבון[9]. צו קיום צוואה יצהיר, שהצוואה היא בת-תוקף חוץ מהוראותיה שבית המשפט מצא שהן בטלות[10].
לסיכום
סעיף 2 קובע מדרג בהורשה. הראשונה היא הצוואה, והיורשים על פיה. ובאין צוואה, היורשים הם על פי דין. אלו שתי האפשרויות הנדונות בחוק הירושה, אך כאמור, ייתכן מצב של שילוב של השתיים.
הפרק השני בחוק הירושה קובע, מי הם יורשים על פי דין[11] ואף את סדר העדיפות ביניהם[12]. בטרם נדון בכך, נדגיש, כי היורשים/הזוכים על פי צוואה, אכן מקבלים מן המת את רכושו במתנה. אך חוק הירושה מחייב, שהענקת מתנה לאחר המוות תהיה אך ורק באמצעות צוואה[13]. מכאן חשיבותה של עריכת צוואה, שהרי היא היא הביטוי האחרון של רצונו החופשי של המצווה באשר לעזבונו.
על אף הקושי האובייקטיבי של המחוקק לחשוב מראש על כל האפשרויות שיכולות להתרחש בעתיד ולהכניסן לחוק, חוק הירושה אינו מותיר ואקום, והוא מעודכן לאורך השנים על פי צו השעה[14].
[1] ספר חסידים, קנב
[2] חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, תשנ"ב-1992
[3] דנ"א 7818/00 אהרון נ אהרוני
[4] ע"א 1212/91 קרן לב"י נ פליציה בינשטוק
[5] שם, עמ' 21
[6] ועדת החוקה, חוק ומשפט בישיבה 436 של הכנסת החמישית 19.1.1965
[7] ע"א 1022/90 היועמ"ש נ אורי כהן, ראה גם 449/88 עופרי נ פרלמן
[8] פרק 5 לחוק הירושה
[9] סעיף 69(א) לחוק הירושה
[10] סעיף 69(ב) לחוק הירושה
[11] סעיף 10 לחוק הירושה
[12] סעיף 12 לחוק הירושה
[13] סעיף 8(ב) לחוק הירושה
[14] כך גם בתקופה האחרונה לאור הנסיבות המיוחדות שחלו בעקבות מלחמת "חרבות ברזל".
