חוק הירושה, תשכ"ה-1965- סעיף 6
עו”ד דיני צוואה ומתנה
חוק הירושה, תשכ"ה-1965
פרק ראשון: הוראות כלליות
כשרות לרשת: בני-אדם
- (א) כל מי שהיה בחיים במות המוריש כשר לרשת אותו.
(ב) מי שנולד תוך 300 יום לאחר מות המוריש, דינו כדין מי שהיה בחיים במות המוריש, זולת אם הוכח שהורתו היתה אחרי כן.
(ג) לענין זכויות הירושה של ילד אין נפקא מינה אם בשעת לידתו היו הוריו נשואים זה לזה, ואם לא.
מטרות
סעיף זה ממשיך את תכליתו של סעיף 1 לחוק הירושה וקובע, מי יכול לרשת ומתי. מסעיפים אלו ומדברי ההסבר לחוק[1] אנו למדים, כי המחוקק רצה לקבוע, כי ניתן להוריש רק למי שבחיים בשעת מותו של המצווה, עם חריגים. המחוקק הרחיב את הכשרות לרשת בסעיף (ב) עבור עובר של המוריש, שייוולד תוך 300 ימים ממות המוריש. הרחבה זו איננה כוללת, למשל, את מי שייוולד מזרעו של המוריש, כתוצאה מתרומת זרע, בחלוף 300 ימים ממותו.
העיקרון של "שלטון היד המתה" שם גבולות לשלטון הרפאים, וקובע שחלוקת העיזבון של המוריש תתבצע מיד לאחר מותו. מסיבה זו מי שחי במועד זה, יזכה.
אך בחוק הירושה אין עקביות, וראה סעיף 42 המאפשר להוריש ל'יורש אחר יורש'. היורש הראשון כפי שאמרנו, צריך להיות בחיים בעת מות המוריש, אך היורש השני – לא. על היורש השני להיות מוגדר בחיים רק בשעת הזכייה, כלומר במות היורש הראשון.
רכיבי הסעיף
3(א) "כל מי שהיה בחיים" – הגדרה זו מתייחסת לכל מי שהיה בחיים בשעת מות המוריש, גם אם לזמן קצר ביותר, וקובע שהוא כשר לרשת אותו. הגדרה זו תואמת לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, הקובע כי "כל אדם כשר לזכויות ולחובות מיום לידתו ועד מותו". כך למשל פג שנולד טרם זמנו בשעה שהמוריש חי, ומת מיד לאחר מות המוריש, כשר לרשת אותו. אבל לפי הגדרה זו עוברו של המוריש, שייוולד לאחר מותו, אינו כשר לרשת אותו. מסיבה זו הוסיף המחוקק את סעיף קטן (ב).
3(ב) "מי שנולד תוך 300 יום לאחר מות המוריש" – דהיינו עובר שנולד בפרק זמן זה, כמשך הריון ממוצע ואף יותר. כוונת המחוקק היתה למי ש"נוצר" בשעת חייו של המוריש, וחזקה כי רצה בו. הגדרה זו סותרת את עקרון 'הנפילה המידית', שנקבע בסעיף 1 לחוק, כיוון שהעובר הופך ליורש בפועל ברגע לידתו ולא בשעת מות המוריש. לכאורה היא גם סותרת את ההגדרה לעיל בחוק הכשרות "מיום לידתו", אך ניתן להגדיר את העובר כיורש פוטנציאלי, שברגע לידתו פוטנציאל זה מתממש.
ראינו בחוק הכשרות המשפטית, שהוזכר לעיל, כי בישראל לעובר אין אישיות משפטית[2], ולכן לכאורה אין לו זכויות משפטיות עצמאיות[3], אך יש חוקים ספציפיים, המקנים לעובר זכויות כמו פקודת הנזיקין[4], חוק הירושה בסעיף בו אנו דנים, וכך גם בפסיקה[5].
"דינו כדין מי שהיה בחיים במות המוריש" – המחוקק קובע, שמי שנולד במסגרת הזמן המדוברת, ייחשב כמי שהיה חי במות המוריש, כלומר לפי סעיף קטן (א).
"זולת אם הוכח שהורתו היתה אחרי כן" – במקרה והלידה היתה לאחר 300 ימים, למשל, "תינוק מבחנה" שהופרה מזרעו או מביצית של המוריש/ה והוקפא למשך זמן, ונולד לאחר תקופה זו, לא ייחשב כמי שהיה בחיים במות המוריש, ולכן לא ייחשב כיורש, אבל הסיפא הזה בסעיף מאפשר לו להיות יורש שני, כפי שאמרנו לפי סעיף 42 לחוק הירושה, 'יורש אחר יורש'.
בעניין זה עולה ביקורת[6] על החוק, שכן ילד שאביו בקש שייוולד מזרעו לאחר מותו (בחלוף 300 הימים), אינו יורש על פי סעיף זה, ולכן עם התקדמות הטכנולוגיה בעניין הולדה, יש לעדכן את החוק בהתאם.
נשים לב, כי ההנחה הבסיסית נותנת פתרון לתורמי זרע אנונימיים, שאינם מעוניינים להוות מורישים לתינוקות שייוולדו כתוצאה מתרומתם. לעומת זאת נין (רביע) אינו עומד בתנאי הבסיסי[7], ולכן לא ניתן לבסס את זכותו לרשת, אלא אם יוגדר כאמור בצוואת המוריש כיורש השני ב'יורש אחר יורש'.
ככלל, מסגרת הזמן שנקבעה בחוק, 300 ימים, מחייבת לקבוע בתקופה הזו את היורשים, ולא לחרוג ממנה. והעיזבון יחולק רק לאחר שייקבעו הזכויות התלויות בלידת יורש[8].
3(ג) "לעניין זכויות הירושה של ילד" – המשפט הישראלי מתייחס לילד כמו במשפט העברי[9], ילד הוא ילד, ולא משנה אם בשעת לידתו הוריו נשואים, גרושים, ידועים בציבור, היותו ממזר, מאומץ[10], או כל הגדרה אחרת.
אם כן, כשמדובר בבני אדם, כל מי שהיה בחיים במות המוריש או נולד בטווח של 300 ימים ממותו, ללא קשר לסטטוס שהיה אז להוריו, ייחשב יורש.
[1] משרד המשפטים תמוז תשי"ב-יולי 1952
[2] רע"א 1081/21 פלונית נ' שרותי בריאות כללית
[3] ע"א 754-05 לבנה לוי נ מרכז רפואי שערי צדק
[4] סעיף 78 לפקודת הראיות
[5] מ"א 103/92 היועמ"ש נ' פלונית
[6] תמ"ש (קריות) 13530/08 "משפחה חדשה" נ מרכז רפואי רמב"ם, עמ' 21
[7] ע"א 172/78 ישראל ניז'ני נ שבע קורץ
[8] סעיף 107(ב) סיפא לחוק הירושה
[9] שו"ע חו"מ, רעו, ו
[10] סעיף 16 לחוק הירושה
