צוואה בעל פה
צוואה בעל פה היא צוואה שנערכת בהתאם לסעיף 23 לחוק הירושה, העוסק במקרים שבהם רואה עצמו המצווה כעומד בפני המוות ובשל הנסיבות הדוחקות אומר את רצונו האחרון בעל פה בפני שני עדים המבינים את לשונו. בסעיף 25 לחוק הירושה נפסק כי אלו הם רכיבי היסוד של הצוואה: "הצוואה נאמרה על ידי המצווה בעצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו; 2. בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה עצמו בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות.". הווה אומר, כי הוכחת העובדה שאחד מרכיבי היסוד לא התקיימו במקרה הנדון, מביאה לפסילתה של הצוואה שבעל פה, ללא שיקול דעת של בית המשפט. לצד הגשת התנגדות לצוואה בעל פה קיים גם הליך של ביטול צו קיום צוואת שכיב מרע, שהינו הליך המתרחש רק לאחר שכבר ניתן צו קיום צוואה, בניגוד להתנגדות, המוגשת כנגד עצם הגשת הבקשה למתן צו הקיום. הליך נוסף שיתכן ויתרחש הוא ביטול צוואת שכיב מרע על ידי המצווה עצמו או על פי דין. מטבע הדברים שצוואה שבעל פה עשויה להיות חסרה פרטים רבים אשר יתכן ויופיעו בצוואות שנרשמו בכתב. כך עולה הבדל מהותי נוסף בין צוואה שבעל פה לבין צוואות אחרות במשפט הירושה הישראלי. צוואה שבעל פה אינו משקפת בהכרח את שיקול דעתו המלא והמוקפד של המצווה, וזאת הן מפאת הזמן הקצר שעומד לרשותו של המצווה שנמצא על ערש דווי או בפני המוות, והן מכיון שדבריו מועלים על הכתב בידי עדים, ואין לו בהכרח שליטה על הניסוח והדברים שנרשמו בידי אותם עדים, כך שאין וודאות שכוונתו אכן בוטאה כהלכה. בהמשך המאמר נדון גם בצוואת שכיב מרע, עדים לצוואת שכיב מרע, תפקידו של זכרון הדברים בצוואת שכיב מרע, אמונת המוריש במוות המתקרב, מצבו הבריאותי האוביקטיבי של המצווה בצוואת שכיב מרע, גמירות דעת בצוואה בעל פה, ו-ביטול צוואת שכיב מרע.
צוואת שכיב מרע
צוואת שכיב מרע אינה אלא שם נרדף לצוואה בעל פה בהבדל אחד. בעוד שצוואה בעל פה יכולה להיערך בכל מצב שבו המצווה נמצא אל מול המוות, צוואת שכיב מרע נערכת כאשר המצווה נוטה למות בשל מחלה. הפרשנות שאימץ המשפט הישראלי למונח "שכיב מרע" מבוססת על המשפט העברי: "מי שתשש כוח כל גופו וכשל כוחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגלו בשוק והרי הוא נופל על המיטה – הוא הנקרא שכיב מרע" (הרמב"ם, הלכות זכייה ומתנה, פרק ח', הלכות ב,ד,כד,כו). במשפט העברי מוצאים אנו התייחסות מיוחדת לאדם שהוא חולה מסוכן הקרוי "שכיב מרע" (בתרגום מארמית – שוכב חולה, (משנה, פאה, ג', ז'). לפיכך, צוואת שכיב מרע היא צוואה שבעל פה הנערכת על ידי אדם גוסס, בעוד שצוואה שבעל פה נערכת על ידי אדם העומד בפני המוות, כגון חייל במהלך קרב. כך או אחרת, בצוואה בעל פה יש צורך לערוך זכרון דברים, להפקיד אותו ולהוכיח את גמירות דעת המצווה. ראוי לציין, כי לאחרונה הועלתה על ידי המחוקקים אפשרות לביטול של צוואה שבעל פה בחלק מן המצבים שכיום מאפשרים את עריכתה.
מתי המצווה היה שכיב מרע
שאלה נוספת שעולה במקרים של צוואה שבעל פה היא כיצד להוכיח כי המנוח ראה עצמו כעומד בפני המוות המתקרב. לענין שכיב מרע. כפי שראינו לעיל, העיקרון דורש מאדם שכיב מרע שלא יהא מסוגל לקום ממיטתו בשל חוליו ולערוך צוואה סדורה, וזהו ההבדל בין אדם שהינו חולה קשה אך מסוגל לתפקד ולערוך צוואה בכתב, וזה שאינו מסוגל לעשות כן. השאלה המתבקשת במקרים שכאלו היא מה מנע מהמצווה לדרוש הבאתו של עורך דין למיטת חוליו, והתשובה שעשויה ללמד כי אכן מדובר בצוואת אמת היא, שלא היה די זמן לכך, עניין הניתן להוכחה בשים לב למועד פטירתו של המצווה לאחר עריכת הצוואה. בנסיבות אלו, התפתחה בפסיקת בתי המשפט גם אבחנה המלמדת על מצבו של המצווה בשני נתיבים נפרדים. כך נקבע, כי המבחן המלא להיותו של אדם "שכיב מרע" מותנה בהוכחת קיומם של יסודות אובייקטיביים (האם המצווה אכן עומד אל מול המוות מבחינה רפואית) וסובייקטיביים (האם המצווה חש שהינו מצוי בשעותיו האחרונות). ברם, במועד כתיבת שורות אלו, טרם נפסק כהלכה משפטית אם מדובר בתנאים מצטברים או שדי בקיומו של אחד מהיסודות בלבד, לעניין כשרות עריכת צוואה שבעל פה, הדרישה היא לכך שהאדם רואה עצמו אל מול המוות המתקרב, אך לאו דווקא בשל מחלה קשה. לדוגמא, אדם בשעת מלחמה חש שרגעיו ספורים נוכח המצב בשדה הקרב עשוי לומר צוואתו שבעל פה למי שלידו.
עדים לצוואת שכיב מרע
עדים לצוואת שכיב מרע או לצוואה שבעל פה הן דבר מחוייב המציאות, שאחרת אין מי שיעיד על דברי המצווה על ערש דווי. חוק הירושה קובע, כי חייבים להיות 2 עדים אשר שומעים את דבריו של המצווה, אך אין פסול בכך שיותר משני עדים שמעו את הוראות צוואתו שבעל פה של המנוח. בנוסף, עדי צוואת שכיב מרע יכולים להיות זוכים בצוואת שכיב מרע, וזאת בניגוד לעדים בצוואה שבעדים, שם חל איסור חד משמעי וגמור על העדים להיות יורשים או בעלי טובת הנאה בעיזבון המצווה. להשוואה בין תפקיד עדים לצוואת שכיב מרע ו-תפקידם של עדים בצוואות אחרות, ראו גם בקישור.
זכרון הדברים בצוואת שכיב מרע
עריכת זכרון הדברים בצוואת שכיב מרע היא דרישת סף לבחינת הבקשה לקיום צוואה שבעל פה. מקום שצוואת שכיב מרע נערכת בעל פה, קיימת חשיבות רבה לכך שעדי הצוואה יערכו באופן מיידי זיכרון דברים בדבר הוראות המצווה בצוואתו, ויפקידו זכרון דברים זה ללא דיחוי אצל הרשם לענייני ירושה. באופן שכזה, מצטמצם החשש שעדי הצוואה לא יזכרו את הדברים שאמר להם המצווה שכיב מרע.
נדירים המקרים שבהם קוימה צוואה בעל פה, לאחר שהתברר שזיכרון הדברים לא נערך או הופקד בסמיכות גדולה אל מועד הפטירה. כבר אירע, שצוואה נפסלה עקב כך שזיכרון הדברים הופקד רק כחודש לאחר הפטירה. ככל שקיימות נסיבות אשר מלמדות כי נמנע מן העדים לרשום או להפקיד את זיכרון הדברים, עשוי בית המשפט שלא לייחס לאיחור פגם אשר יפסול את הצוואה.
נוכח העובדה שבצוואת שכיב מרע אין רכיב טקסי, ואין איסור על כך שעדי הצוואה יהיו גם הזוכים בצוואה, קיים גם חשש לעדות שקר ביחס להוראות המצווה, ולכן ההלכה היא שבית המשפט חייב להשתכנע שצוואת שכיב מרע היא צוואת אמת, מעל לכל ספק. רק במקרים נדירים יתקן בית המשפט פגם שנפל בצוואת שכיב מרע.
אמונת המוריש במוות המתקרב
קיים הבדל בין תפיסה אוביקטיבית של מצבו הרפואי של המנוח, הנסמכת על תיעוד רפואי, לפיו היה ידוע כי המצווה עומד בפני מותו, ותפיסה סוביקטיבית של מצב הדברים, במסגרתה מאמין המצווה, כי הוא עומד בפני מותו, אף שבפועל, יתכן שאין כל אינדיקציה לכך. קיימת מחלוקת לגבי הצורך בהוכחת תחושתו של המצווה, כמי שעומד בפני המוות, אם כבר הוכח שמבחינה רפואית אכן היה במצב שכזה. אבחנה נוספת שמבצעים בתי המשפט היא בין המצב המשפטי והרפואי של המצווה במועד עריכת הצוואה. אף שיתכן, כי אדם שוחרר מהאישפוז, הוא עדיין עשוי להיות שכיב מרע ולערוך צוואה מסוג זה, ככל שקיימת סמיכות במועדים.
עדות אמינה של עדי הצוואה בנוגע לנסיבות עריכת הצוואה, בשילוב עם הנסיבות העובדתיות שברקע לעריכת המסמך (לדוגמא, גיל מופלג וידיעת המצווה בדבר מחלתו הקשה, ידיעתו בדבר מצבו הרפואי ועתידו, ולחילופין, היותו בסכנת חיים בשל עתות מלחמה ובשעת קרב), עשויה לפתור את העמידה בתנאי זה, אם וככל שתוכח גמירות דעתו בהקשר להוראות הצוואה, כאמור.
מנגד, קיימות סיטואציות רבות, שבהן הוכח כי המנוח ראה עצמו בפני המוות המתקרב, ואולם בפועל, הוא לא הלך לעולמו בסמוך למועד עריכת הצוואה, ובמצב שכזה, בהחלט ניתן לטעון, כי לו היה רוצה המנוח לצוות רכושו בצוואה כדבעי, היה בידו הזמן לעשות כן, ובחירתו להימנע מכך, מלמדת כי צוואתו שבעל פה כלל אינה צוואה. להרחבה קראו גם על עריכת צוואה וכן על גמירות דעת בצוואה.
הפקדת זכרון הדברים של צוואת שכיב מרע
הפקדת זכרון הדברים של צוואת שכיב מרע באופן מיידי במשרדי רשם הירושות היא בעלת משמעות קריטית. בתי המשפט חזרו וקבעו בפרשות קהא ופיק, כי איחור קצר, אף של חודשיים [viii] ואפילו של כחודש ימים [ix] בהפקדת הוראות הצוואה אצל הרשם לענייני ירושה, מהווה הפרה של תנאי סעיף 23 לחוק הירושה.
אמנם, במקרה שבו העדים לצוואה, שעליהם מוטלת כאמור החובה ברישום, חתימה והפקדה של הצוואה, לא ידעו על הוראות החוק, נקבע בפרשת בוראהן כי אין האיחור מלמד על אי אמיתות הצוואה, אך בנשימה אחת הוסיף בית המשפט שאף במקרה שכזה, אין להתעלם מהפרת הוראת הסעיף, שכן לאור העובדה שאנשים מן הישוב יודעים שצוואה היא עניין המחייב תיעוד, נותרה שאלה תלויה באויר לנוכח אי הרישום בסמיכות הנדרשת. עניין מעורפל שכזה עשוי להביא לכשלון הוכחת אמיתות הצוואה, לנוכח החובה להוכיח באופן מוחלט את אמיתותה. קראו עוד: צוואה בכתב יד
ביטול צוואת שכיב מרע
ביטול צוואת שכיב מרע מתרחש כאשר המצווה נותר בחיים, ולא הלך לעולמו, שאז הוא רשאי להודיע על ביטול הצוואה. בנוסף, היה והמצווה לא הלך לעולמו, וחלף חודש ימים מהמועד שבו התרחשו הנסיבות שבעטיין ערך המצווה את צוואתו שבעל פה, מתבטלת צוואת שכיב מרע, בהתאם להוראת סעיף 23(ג) לחוק הירושה. במצבים אלו, אין כל תוקף לזיכרון הדברים שערכו עדי הצוואה שבעל פה, והוא לכל היותר מעיד על רצונו של המנוח במועד שבו סבר שהוא עומד להוציא נשמתו.
נטל ההוכחה בצוואת שכיב מרע
הנטל להוכיח את אמיתותה של הצוואה שבעל פה מוטל על מי שמבקש לקיים את הצוואה (בניגוד לצוואה בעדים וצוואה בפני רשות). נטל השכנוע בדבר אמיתות הצוואה בעל פה הוא גבוה במיוחד.הפסיקה קבעה בפרשת אקשטיין, בהתייחס לפרשנות הוראת סעיף 25 לחוק הירושה, כי לא נדרש שאמיתות צוואה בעל פה תוכח מעבר לספק סביר, אלא שלא יהיה לבית-המשפט בכלל ספק באמיתות הצוואה[i]. מכאן, שהנטל להוכיח קיומה של הצוואה שבעל פה, על תנאיה, כבד מזה הנדרש במשפט אזרחי רגיל, ואין בית המשפט מסתפק במאזן ההסתברויות ואף למעלה מכך, אלא דורש הוכחה שהיא מוחלטת או כמעט מוחלטת. להרחבה קראו גם על דיני ראיות בסכסוכי ירושה.
נטל כבד זה להוכיח אמיתותה של הצוואה, נגזר מעוצמתה של הצוואה שבעל פה, שכן נפסק בהלכת קניג
שבהתבסס על דברים שבעל פה, ניתן תוקף לרצונו של המנוח, כאילו נעשו על פי כל דיני הקניין[ii]. עקרון זה מבוסס הלכה למעשה על המשפט העברי, ועל דברי חז"ל בתלמוד הבבלי "קיימא לן, דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין דמו"[iii], כמו גם על פסיקת הרמב"ם[iv] אשר ביצע אנלוגיה בין דיני המתנה לדיני הזכייה בירושה. מומלץ איפוא להגיש התנגדות לצוואה בעל פה באמצעות עורך דין ירושה הבקיא בדקויות נשוא דיני הירושה. להרחבה ראו גם על ההבדלים בעריכת צוואה בפני רשות
אמיתותה של צוואה בעל פה
אמיתותה של צוואה שבעל פה היא נטל ראייתי המוטל על הטוען לקיומה של צוואה. זהו שוני נוסף בין צוואה שבעל פה לבין צוואה שבעדים או צוואה בפני רשות, שם הנטל הוא על מי שמתנגד לקיומה של הצוואה. על מבקש הקיום של צוואה שבעל פה מוטל הנטל להוכיח כי מדובר בצוואת אמת, באמצעות עמידה בחמישה מבחני משנה כנפסק בהלכת בורהאן [v]:
א.להוכיח שהמצווה היה שכיב מרע או מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות;
ב.אמירת דברי הצוואה בפני שני עדים המבינים שפת המצווה;
ג.רישום זכרון דברים ע"י העדים וחתימה עליו;
ד.הפקדת זכרון הדברים בבימ"ש או בפני הרשם לענייני ירושה;
ה.על הרישום, החתימה וההפקדה להיעשות ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.
גמירות דעת בצוואה בעל פה
גמירות דעת בצוואה בעל פה היא תנאי סף הנוסף לתנאים שנקבעו בפרשת בוראן. הדרישה ל'גמירת דעת' נקבעה לראשונה ב-פרשת רכאב, שם נקבע כי אין די בעמידה ב-5 התנאים שלעיל, אלא שהם מאפשרים לבית המשפט לשקול אם לקבל [vi] שהצוואה גם משקפת את רצונו האמיתי האחרון של המנוח. בדומה לכך, גם בפרשת יעקובוביץ הוספה גם הדרישה להוכחת גמירות דעתו של המנוח [vii], ובכך עוגנו לתוך הצוואה עקרונות מתחום דיני החוזים, כפי שמצאו דרכם בפסיקת בית המשפט העליון שסקרנו בקצרה לעיל. להרחבה עיינו במדריך המלא למקרי התנגדות לצוואה.
הקושי הראייתי מוביל לכך שפעמים רבות קובע בית המשפט, כי המנוח כלל לא רצה לערוך צוואה, כפי שהוצג בפניו, אלא שהרעיון לטעון כי נערכה צוואה שבעל פה על ערש דווי, נולד למעשה במוחם של בני משפחה המבקשים לרשת את המנוח. ההיגיון שמאחורי הרעיון ברור – מדובר בצוואה שבעל פה, ועל כן אין בפני בית המשפט ראיות חד משמעיות שהמנוח אכן רצה לקיים את ההוראות שנטען שאמר בעל פה. מצב עניינים זה מקים נטל נוסף על העדים, להוכיח את מהימנותם ואמינותם מעל לכל ספק. בדרך להוכחה זו, מוטל על העדים לצוואה שבעל פה להראות, כי לא היה להם אינטרס סמוי לרשת את המנוח או אינטרס אחר, שמטרתו למנוע מצד שלישי, כגון ידוע בציבור שהינו בן זוג של המנוח, לרשת את עיקר רכושו של המנוח, בתוך עקיפתו של חוק הירושה, ונישול למעשה של ילדי המנוח מעיקר רכושו.
חשש נוסף העומד לבחינתו של בית המשפט מבוסס על כך שההוראות שהציגו העדים לצוואה אינן משקפות את רצונו האחרון והמדויק של המנוח, אם בשל משך הזמן שחלף מעת תיעוד הרצון על הכתב, ואם מפני שהמנוח עצמו לא היה במצב שבו היה מסוגל לשקף את רצונו האחרון בפני העדים.
הדוגמאות שלעיל מלמדות כי לצורך בחינת רצונו ואומד דעתו של המנוח, ייטה בית המשפט לבדוק את הנסיבות החיצוניות בחייו של המנוח, ומה היה הרצון שהביע בפני גורמים נוספים. הדעת נותנת, כי אדם המבקש לערוך צוואה וטרם הספיק לערכה, יפעל בכדי לממש את רצונו קודם לכן. ניתן לצפות, איפוא, כי בחינת הנסיבות החיצוניות בכדי לעמוד על רצונו של המנוח וקשריו עם היורשים הפוטנציאליים תעמוד במרכז ההליך.
המשפט העברי וצוואת שכיב מרע
הרמב"ם כתב בספרו, "הלכות זכיה ומתנה", פרק ח', הלכות י"ב ו-י"ג : "י"ב. שכיב מרע שאמר : כתבו ותנו לפלוני מנה, ומת קודם שיכתבו ויתנו לו – אין כותבין ואין נותנין, שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. י"ג. ואם אמר ,כתבו' כדי ליפות כח המקבל, כגון שאמר : תנו מנה לפלוני, ואמר : ואף כתבו ותנו לו – הרי אלו כותבין, וחותמין ונותנין לאחר מיתה."
הרמב"ם מציג בפנינו דיוק מרשים ומחדד את הדרישה אותה מחפש בית המשפט ביחס לרצונו של המנוח. לפי דעתו של הרמב"ם, יש להפריד בין מצב שבו המנוח אומר שהוא מצווה את נכסיו לפלוני, ובין מצב שבו הוא אומר שהוא רוצה לצוות את נכסיו לפלוני בצוואה בכתב. כלומר, אין די בכך שהמנוח ציין בעל פה את רצונו לצוות בכתב, אלא שהוא צריך לצוות באופן מדוייק את נכסיו ולהבהיר שזהו רצונו, ואם לא עשה כן, לא מדובר כלל בצוואה שבעל פה, אלא באמירה שאינה בגדר צוואה.
עריכת צוואה הדדית שבעל פה
קשה לראות מצב שבו בני זוג הנמצאים שניהם לפני המוות באותו רגע ממש, עורכים צוואה הדדית בפני עד, ומסכמים ביניהם את הוראות הצוואות ההדדיות המשותפות. אף שמבחינה משפטית, אין מניעה לערוך צוואה הדדית במצב שכזה, בפועל כאמור, לא צפוי שהדבר יתרחש.
משרד עורכי דין ד"ר רן מובשוביץ
רח’ ז'בוטינסקי 9, מגדל הכשרת היישוב, בני ברק 5126417
טל: 072-3310205 | פקס: 03-6850723
וואטסאפ: 054-8089547 | info@the-lawyer.co.il
כל הזכויות שמורות למשרד עורכי דין ד"ר רן מובשוביץ | עורך דין ירושה וצוואה |
ייצוג בלעדי בהליכי התנגדות, הגנה מפני התנגדות לצוואה, ותביעות לביטול מתנה, עריכת צוואה
האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי ואין להסתמך עליו. מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי בהתאם לצורך בטרם נקיטת כל פעולה.
מקורות מידע על צוואה בעל פה
[i] ע"א 430/73 לאה ודוד אקשטיין נ' אפרים כהן, פ"ד כח(2) 432, 435
[ii] ד"נ 40/80 פאול קניג נ' יהושע כהן, פ"ד לו(3) 701, 737-733
[iii] בבלי, גיטין, יג ע"א
[iv] רמב"ם, זכיה ומתנה, ח', ב'
[v] ע"א 9636/05 בורהאן סובחי יעקוב ברגות נ' זוהיר ברגות-נצרת, פורסם במאגרי המידע
[vi] ע"א 436/01 רכאב נ' רכאב, פ"ד נח(6)913, 923-922
[vii] ע"א 88/88 אווה יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 69, 72
[viii] ע"א 631/88 חנה קהא נ' שלום לוי, פ"ד מד(3) 324
[ix] ע"א 580/84 היועץ המשפטי לממשלה נ' שמואל פיק, פ"ד מב(2) 703
