דין מושב המוריש
הדין הישראלי ובראשו חוק הירושה, התשכ"ה-1965, אינו חל על כלל הליכי הירושה בישראל. הוראת ס' 136 לחוק הירושה קובעת כי על ירושתו של אדם חל דין מושבו ערב פטירתו. ס' 137 לחוק הירושה מסדיר את ברירת הדין וקובע כדלקמן:"על הירושה יחול דין מושבו של המוריש בשעת מותו". סעיף 135 לחוק הירושה מגדיר "'מושב' של אדם – המקום בו נמצא מרכז חייו". בכך נקבע, כי הדין שיחול על ירושה הוא דין המושב. מדובר בסעיף קוגנטי (מחייב) שבית המשפט לא יסטה ממנו. לפיכך, על מנת שבית המשפט הישראלי יקנה סמכות לדון בענייני ירושה, יש לקבוע כי המוריש היה בשעת מותו תושב ישראל או כי הניח אחריו נכסים בישראל.
השאלה מהו מקום מושבו של המנוח נקבעת על פי מרכז חייו של המנוח במועד הפטירה. נפסק בפרשת פלונית, כי החריגים היחידים להוראת הסעיף מצויים בכללים ספציפים המפורטים בס' 140-138 לחוק הירושה[i]. עולה מכך, כי יש ובית המשפט ידרש להכיל משפט ירושה זר על הליכי ירושה המתקיימים בישראל, כאשר התנאי לכך הוא, כי מרכז חייו של המנוח היה במדינה אחרת.
פיצול דיני הירושה התקפים
יחד עם זאת נקבע, כי אין בקניית סמכות לדון בסכסוך ירושה, כדי לקבוע איזה דין יחול על הירושה. בפרשת מסתורה, קבע בית המשפט כי הדין שיחול על הירושה הינו דין המושב, אך יתכן שעל נכסים מסויימים יחול דין אחר, והוא מקום הימצאם. נפסק, כי במקרה של ירושה על פי דין, יחול על הנכסים דין מקום הימצאם אך ורק אם שיטת המשפט במקום בו הם נמצאים קובעת כי היא בלבד תחול על ירושתם. לפיכך, בית המשפט עשוי לדון בעניינו של תושב ישראל אשר הוריש נכס מקרקעין בלבנון, על פי הדין הלבנוני. מובן שמצב מסוג זה מחייב הבנה בדין הלבנוני ואכן, בתי המשפט נוהגים להסתמך על חוות דעת מומחה לדין זר בטרם יפסקו במחלוקת מסוג זה[ii].
בית המשפט הישראלי אינו מוגבל לבחינת כשרותה של צוואה שערך המנוח הזר על פי דין מושבו בלבד, משעה שס' 140(א) לחוק הירושה קובע כי צוואה כשרה מבחינת צורתה אם היא כשרה לפי הדין הישראלי, לפי דין מקום עשייתה, לפי דין מקום מושבו או מקום מגוריו הרגיל או לפי דין אזרחותו של המצווה בשעת עשייתה או בשעת מותו, ובמידה שהצוואה נוגעת למקרקעין – גם לפי דין מקום הימצאם. לפיכך, לדוגמא, ככל שהצוואה מניחה הוראות לגבי מקרקעין הממוקמים בישראל, הרי שכשרות הוראותיה יפורשו לפי הדין הישראלי, אפילו אם המנוח לא היה תושב ישראל. מלשון הסעיף עולה ההפרדה בין הדין החל על עצם הכשרת הצוואה כמסמך תקף והדין החל על הירושה גופה וחלוקתה. אין קשר של ממש בין ברירת הדין ביחס לכשרות הצוואה והדין החל על מימוש הירושה ומדובר בשאלות משפטיות נפרדות. בהחלט יתכן כי בית המשפט יצווה לממש צוואה שאינה כשרה על פי הדין הזר, אם על פי הדין הישראלי הדבר ניתן, ויש במימוש כדי להביא לכיבוד רצונו האחרון של הנפטר.
מקומו של הדין העברי בסכסוך הירושה
סעיף 151 לחוק הירושה מורה כי הדיון יערך בבית המשפט לענייני משפחה. אלא שהוראות ס' 155 לחוק הירושה מאפשרות לצדדים לפנות בהסכמה לבית הדין הרבני ולבקשו לדון בסכסוך. סעיף 155(ג) לחוק הירושה מאפשר לצדדים להורות לבית הדין לדון על פי הדין הדתי, ובכך נפתחת הדרך לדיון על פי דין שאינו ישראלי, אלא על פי המשפט העברי או משפט דתי אחר. יודגש, כי מקרה כזה מחייב הסכמת כל הצדדים.
בפרשת בת חן עוזרי, ניסו צאצאי המנוח למנוע מבת זוגו את ירושתה על פי דין משעה שהנפטר לא הותיר אחריו צוואה, אלא שהיא התנגדה למתן סמכות לבית הדין. בית הדין הרבני פסק שאין מקום לשמוע את התנגדותה, מכיון שלא היתה נשואה לו, ולכן לא "נוגעת בדבר". באופן זה סיכל למעשה בית הדין את מעמדה של עוזרי להשמיע התנגדות, ומנע ממנה לכאורה להשמיע את טענותיה בפניו. בית המשפט הגבוה לצדק, פסק כי מעמדה של הידועה בציבור יקבע על ידי בית המשפט לענייני משפחה, והתלה את פסק הדין של בית הדין הרבני. בין היתר התייחס בית המשפט לכך שמעמד "ידועה בציבור" הוא יציר החוק האזרחי וכלל אינו מוכר בדין הדתי, כעניין שעשוי לכאורה לפגוע בסיכוייה לזכות בירושה[iii].
[i] בע"מ 594/04 היועץ המשפטי נ' פלונית, פ"ד נט(3), 297
[ii] ע"א 85 / 598 מסתורה כהנא נ' מאיר כהנא מד (3) 473
[iii] בג"צ 4122/02 בת חן עוזרי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים ואח', פורסם במאגרי המידע
