צוואה בלתי מוסרית
צוואה בלתי מוסרית היא צוואה פסולה, המוסדרת בסעיף 34 לחוק הירושה אשר קובע כדלקמן: "הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי – בטלה.". במאמר זה נתמקד בהוראה בלתי מוסרית בצוואה. קיימות גם צוואה לא חוקית וצוואה בלתי אפשרית. כאשר חלק מהצוואה הינו בלתי מוסרי, ייטה בית המשפט לבטל רק את החלק הבלתי מוסרי, ולקיים את יתר הוראות הצוואה. לכן לצד הביטוי צוואה בלתי מוסרית קיימת גם הוראה בלתי מוסרית בצוואה. מוסריות ההוראה שבצוואה נבחנת לאורה של תקנת הציבור בדיני ירושה שהינה קשת הערכים המוסריים שהציבור בישראל רואה כראוי ומקובל בעניינים הנוגעים ל-דיני ירושה. ראוי לציין כי תקנת הציבור מפורשת גם בדינים אחרים, כגון דיני חוזים, דיני עשיית עושר ולא במשפט ועוד. צוואה לא מוסרית נבחנת גם לאורם של עקרונות פילוסופיים עמוקים, כגון הגבול שעל החיים להציב בפני המתים לשליטה על רכושם לאחר לכתם לבית עולמם, במסגרת דיון בסוגיה המכונה "שלטון היד המתה" והנוגעת להקמת הקדש בצוואה, שמטרתו לדלג מעל הוראות חוק הירושה. קיומה של צוואה בלתי מוסרית מביא בסופו של יום ל-"ירושה בלתי מוסרית". תנאי סף לפסילת צוואות בלתי מוסריות הוא כי האספקט הבלתי מוסרי שבהוראת הצוואה ייחשב ככזה כלפי כל העולם, ולא רק בין היורשים, כפי שנפרט בהמשך המאמר, בתוך הבאת דוגמאות לצוואות בלתי מוסריות שנפסלו בבית המשפט לענייני משפחה. במאמר זה נדון בין היתר ב-הוראה בלתי מוסרית בצוואה, תקנת הציבור בירושה
הוראה בלתי מוסרית בצוואה
הוראה בלתי מוסרית המופיעה בתוך הצוואה היא הוראה אשר הציבור בישראל תופס אותה כבלתי מוסרית באופן כה קיצוני, עד כי אין מקום להותיר אותה בצוואה, ולכן היא תפסל מקיום ולא תאכף. הוראה בלתי מוסרית בצוואה היא בגדר עילת התנגדות לצוואה. יחד עם זאת, כאמור לעיל, ביטול הוראה בלתי מוסרית אינו מחייב את ביטולה של הצוואה כולה ובית המשפט ייטה לבטל אך ורק את אותה הוראה בלתי מוסרית, ולקיים את יתר הצוואה, בהתאם לפסיקה העוסקת בסעיף 34 לחוק הירושה. המבחן לאיתור הוראה בלתי מוסרית בצוואה הוא מבחנה של "תקנת הציבור", כפי שנפרט להלן.
תקנת הציבור בירושה
תקנת הציבור בדיני ירושה הוגדרה בהלכת אפרת, שם נאמר כי "תקנת הציבור" משקפת את תפיסתו של הציבור הישראלי הנאור באשר לרמת ההתנהגות הראויה בחברה הישראלית. מטבע הדברים שתקנת הציבור נבחנת לאורם של חוקי היסוד, ובמיוחד בהתייחס לנושא כבוד האדם וחירותו, לרבות דיני הקניין והבעלות על נכסים בהיבט של דיני ירושה ויורשים. "תקנת הציבור" אינה כתובה בספרי החוקים וסעיף 34 לחוק הירושה אינו מאזכר אותה. תקנת הציבור היא מעין מכשיר משפטי אשר באמצעותו מגינה החברה הישראלית על ההשקפות המוסריות החברתיות והכלכליות שהיא מבקשת לקיים בזמן נתון במטרה לשמר התנהגות ראויה ביחסים בין אישיים[ii]. בפרשת רקנט הגדיר בית המשפט את המונח "תקנת הציבור" כערטילאי ובר שינויים, לאחר שקבע שתקנת הציבור מושפעת מהאקלים החברתי ולכן היא משתנה מעת לעת [iii]. לכן, פסק בית המשפט, כי מה שמקובל היום, יתכן ולא יהיה מקובל מחר. בניגוד להוראות חוק החוזים, שם מותר לבית המשפט לפסול תנאי בחוזה שאינו מוסרי, כגון בהסכם מתנה או ב-התחייבות להענקת מתנה, לא הוסמך בית המשפט לענייני משפחה ע"י חוק הירושה לבטל תנאי בצוואה הנוגד את תקנת הציבור, אך עדיין, מקובל לבטל תנאים בצוואה אשר נוגדים את תקנת הציבור כפי שנקבע בפרשת ניימן [i] במשמע – אם אלו תנאים שהינם בלתי 
מוסריים באופן קיצוני כלפי כל העולם. עולה, כי הדרך להתמודדות עם טענה בדבר הוראה בלתי מוסרית מחייבת את שכנועו של בית המשפט בכך שההוראה אינה מוסרית כלפי העולם כולו, ללא יוצאים מן הכלל. מקום שהמוסר הינו נושא אמורפי, סוביקטיבי ודינמי, אף מקובל לומר, שקשה לשכנע את בית המשפט שתנאי מסויים בצוואה הינו תנאי בלתי מוסרי, וברור כי קל יותר יהיה לשכנע את בית המשפט בכך שתנאי מסוים אינו חוקי, לדוגמא. רוצה לומר, מדובר בעילת התנגדות לצוואה שקשה להוכיחה, כך שעדיף למקד מאמצים בעילות אחרות, אם הן קיימות. אי מוסריות של צוואה נמדדת לעיתים מתוך ההכרה שהוראותיה נועדו לנקום ביורשים ועל כן מכונה צוואה שכזו גם "צוואה נקמנית".
דוגמא ל-צוואה בלתי מוסרית
חיוב היורש בעליה לישראל
בפרשה שנדונה בבית המשפט בישראל, הורה המנוח בצוואתו, כי רכושו ימסר רק למי שישתקע בישראל. דומה, שתנאי זה מהווה משום פגיעה אנושה בחירות התנועה ובחופש ההחלטה של היורש. מנגד, ההוראה נתמכת באידאולוגיה ציונית ובחקיקה התואמת את תקנת הציבור, ויש בה בהחלט מן המוסריות בעיני הציבור הסביר בישראל. בית המשפט דוחה את הטענה של היורש, וקובע, כי תנאי זה אינו סותר את תקנת הציבור, באשר זכותו של המוריש למנוע את הוצאת רכושו מישראל לאחר מותו. בית המשפט אף קובע, כי הוראה בצוואה שמטרתה לעודד יהודים לעלות ארצה היא הוראה מוסרית, בהתבסס על חוק השבות ועל מגילת העצמאות. ראינו אם כן, הוראה הפוגעת בחירות התנועה, אך היא נקבעה לתכלית ראויה, ועל כן יש לראות בה משום הגבלה מוסרית שאינה בטלה. המוסריות או העדרה, אם כן, אינן נקבעות על בסיס ערכי סוביקטיבי, אלא על הנחתו של בית המשפט, בדבר עמדתו השיפוטית הערכית של הציבור בישראל במקרה שבמחלוקת. קראו על: צוואה סתומה
גירושין יביאו לנישול היורש
בפרשת גרייבר דן בית המשפט במקרה הבא: עמי הורה בצוואתו כי אם יתגרש בנו שאול מאשתו, אם ילדיו, יזכו בכל רכושו הילדים של בני הזוג – נכדיו בלבד. שאול מתנגד בבית המשפט וטוען כי תנאי זה נוגד את תקנת הציבור ואינו מוסרי. לטענת שאול, תנאי זה מחייבו להיוותר נשוי לאשה שאינו אוהב ופוגע בכבודו ובחירותו להינשא ולהתגרש. בית המשפט דוחה את הטענה שלעיל וקובע, כי מטרתו של עמי הייתה לדאוג לנכדים אשר יפגעו ממעשה הגירושין [iv] ואין כל ציווי בלתי מוסרי בדאגתו של הסב לנכדיו במקרה שכזה. אם ננתח את טענתו של שאול בהתנגדותו לצוואה נבין כי הוא מבוסס על טעות יסודית, שכן הוא הסתמך על הירושה העתידית, בעוד שליורשים אין כל זכות להסתמך על רכוש שיתכן ויזכו בו בעתיד בירושה, כפי שפסק פעמים רבות בית המשפט בישראל.
איסור לעבוד כתנאי לזכיה בעיזבון
דוגמאות לצוואות בלתי מוסריות כולל גם את הדוגמא הבאה: יותם קבע בצוואתו שתי הוראות. על מנת שאשתו תזכה ברכושו, ציווה יותם, עליה לחדול מלעסוק בכל עבודה, לשבת בביתה ולעסוק בסריגה עד יום פטירתה. בנוסף, הורה יותם, כי על אשתו להימנע מקיום יחסי מין עם בן זוגה בעתיד, לאחר לכתו. יותם לא הסתפק בכך, וקבע, כי לצורך פיקוח על קיום ההוראות ימונה עורך דינו כמנהל העיזבון. בית המשפט קבע כי התנאים שקבע יותם בטלים מכיון שהם נוגדים את תקנת הציבור. דומה, כי ברור שאימוצן של הוראות יותם בצוואתו, תביא לפגיעה קיצונית בזכויות היסוד של אלמנתו, כגון כבוד האדם, חופש החירות, חופש התנועה וחופש העיסוק, שלא לתכלית הראויה. נציין, כי בעבר נתבקש בית משפט בישראל לאשר הסכם ממון אשר הכיל הוראות מן הסוג המפורט לעיל. הבקשה לאישור ההסכם, אשר הוגשה על ידי הבעל שהיה עורך דין במקצועו, נכשלה כמובן.
פסקי דין הוראה בלתי מוסרית בצוואה
[i] ע"א 477/88 היועץ המשפטי לממשלה נ' אוניברסיטת תל-אביב ואח', פ"ד מד(2) 476, 484; ע"א 30/92 שמחה ניימן ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד מז(2) 275, 278-279)
[ii] בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים
[iii] דנג"ץ 4191/97 רקנט נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פורסם במאגרי המידע
[iv] בר"ע 108/75 גד גרייבר נ' נעמי, רחל חוה, ראם ו-הרן גרייבר קטינים, פורסם במאגרי המידע
משרד עורכי דין ד"ר רן מובשוביץ
רח’ ז'בוטינסקי 9, מגדל הכשרת היישוב, בני ברק 5126417
טל: 072-3310205 | פקס: 03-6850723
וואטסאפ: 054-8089547 | info@the-lawyer.co.il
כל הזכויות שמורות למשרד עורכי דין ד"ר רן מובשוביץ | עורך דין ירושה וצוואה |
האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי ואין להסתמך עליו. מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי בהתאם לצורך בטרם נקיטת כל פעולה.
