צוואה מזויפת היא צוואה פסולה בהתאם לסעיף 5 לחוק הירושה, הקובע קשת מקרים הפוסלים יורש מירושה. הוראה סעיף 5(א)(2) לחוק הירושה קובעת כי מי שהורשעבפלילים ב-העלמת צוואה, השמדת צוואה, זיוף צוואה או יורש שתבע לפי צוואה מזויפת (יורש שהגיש בקשה לקיום צוואה מזויפת) יהא פסול מלרשת את המוריש. הרשעה בפלילים משמעה כי הוגש כנגד היורש כתב אישום, התנהל משפט בפני בית משפט השלום לפי דיני העונשין ובית המשפט הכריע וגזר את דינו של היורש כאשם באחת מן החלופות שמונה חוק הירושה כמו גם עבירות מקבילות שבחוק העונשין הישראלי. כאמור, הרשעת היורש באחת החלופות הקבועות בחוק הירושה לא תביא בהכרח לפסילתו אך תאפשר לבית המשפט לענייני משפחה לשקול אם יש מקום לנשלו מירושתו.ראוי לציין כי פסילת יורש הינה אקט משפטי נדיר ביותר, וזאת לאור לשונה המעורפל של הוראת סעיף 5 לחוק הירושה, בכל הנוגע לסוגיית ההרשעה בפלילים. בתי המשפט דנו רבות בפסקי הדין בשאלה, האם נדרשת הרשעה בפלילים לשם פסילת היורש מזכותו לרשת או שמא די בהכרעת בית המשפט המשפט לענייני משפחה, שהינו בית משפט אזרחי, לצורך פסילתו של היורש. סעיף 5(א)(2) לחוק הירושה קובע כאמור כי הרשעה בפלילים באחת מארבע החלופות המפורטות מהוות עילה לפסילת יורש. בתי המשפט ניתחו כל אחת מן החלופות בהתייחס לצורך בהרשעה לפי דיני העונשין, כאמור. עמדת פסיקת בתי המשפט היא כי שלושת החלופות הראשונות: העלמת צוואה, הסתרת צוואה והשמדת צוואה אכן דורשות בוודאות הרשעה בפלילים לפי דיני העונשין בבית המשפט, וזאת על מנת שבית המשפט לענייני משפחה יפסול אדם מזכותו לרשת את המוריש. להרחבה בנושא פסלות לרשת במישורים נוספים וחריגים ראו במאמר זה.
העלמת צוואה
העלמת צוואה או הסתרת צוואה היא עבירה לפי סעיף 395 לחוק העונשין ובתי המשפט שבו וקבעו כי על מנת להביא לפסילת יורש מירושתו בשל העלמת צוואה או הסתרת צוואה, יש צורך בהרשעה פלילית לפי חוק העונשין. להלן לשון הסעיף: הסעיף דורש כאמור בתוכנו הוכחת מספר תנאים: הסתרת צוואה, בכוונה להונות, וזאת ללא קשר לכך שהמצווה חי או הלך לעולמו. עולה מכך, כי הסתרת צוואה סתם, ללא כוונה להונות, כגון בשל אי ידיעת החוק או אפילו רשלנות, אינה בגדר עבירה פלילית לפי חוק העונשין.
הסתרת צוואה
395. המסתיר כתב צוואה בכוונה להונות, בין שהמצווה חי ובין שהוא מת, דינו – מאסר חמש שנים. מדובר איפוא בעבירה פלילית נוספת שמטרתה למנוע את יישום רצונו האחרון של המצווה על ידי הסתרת הצוואה שרשם.
זיוף צוואה
זיוף צוואה מחייב הרשעתו של היורש על פי הדין הפלילי כאמור. הרשעה בזיוף צוואה משמעה, מבחינת דיני הירושה, פסילתו של היורש, כפי שנפרט להלן. זיוף צוואה משמעו ביצוע אחת מהפעולות המפורטות בסעיף. כפי שנראה להלן, זיוף צוואה הינו בגדר עבירה נרחבת בהרבה ממעשה זיוף בסיסי שעליו נהוג לחשוב בהקשר לזיופו של מסמך. זיוף הצוואה יכול להתבטא בעצם הפיכתו של מסמך מסויים למסמך הנחזה לצווא
ה כאשר אין מדובר בצוואה, ולהיפך, הפיכתה של צוואה למסמך חסר תוקף משפטי. זיוף צוואה עשוי להתבטא גם בהוספת או החסרת פרט כלשהו מתוך הצוואה, בכוונה לרמות או באופן המלמד כי אותו שינוי נעשה כדין כאשר אין זה המצב. לבסוף, זיוף יתבטא גם בחתימת מסמך בשמו של אחר ללא סמכות שבדין, בשם מדומה או באופן המציג כאילו אותו מסמך נחתם על ידי אחר, כאשר אין זה המצב. ראו כאן להרחבה בנושא זיוף צוואה.
"זיוף" – אחת מאלה:
(1) עשיית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו, והוא עשוי להטעות;
(2) שינוי מסמך – לרבות הוספת פרט או השמטת פרט – בכוונה לרמות, או ללא סמכות כדין ובאופן הנחזה כאילו נעשה השינוי בסמכות כדין;
(3) חתימת מסמך בשם פלוני ללא סמכות כדין, או בשם מדומה, באופן העשוי להיחזות כאילו נחתם המסמך בידי פלוני;
חוק העונשין קובע בהקשר לזיוף צוואה כי מדובר בעבירה חמורה במיוחד, כך:
זיוף
418. המזייף מסמך, דינו – מאסר שנה; זייף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, דינו – מאסר שלוש שנים; ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו – מאסר חמש שנים.
בקשה לקיום צוואה מזויפת
החלופה הרביעית שהרשעה בה בפלילים מהווה עילה לפסילת היורש עוסקת ביורש אשר תבע על פי צוואה מזוייפת, כלומר, הגיש בקשה לקיום צוואה מזויפת. תביעת נכסים לפי צוואה מזויפת היא עבירה לפי ס' 420 לחוק העונשין: "שימוש במסמך מזוייף: 420. המגיש או מנפק מסמך מזוייף או משתמש בו בדרך אחרת, בידעו שהוא מזוייף, דינו כדין מזייף המסמך". השאלה העומדת על הפרק היא האם תביעה על פי צוואה מזוייפת מהווה עילה לפסילת זכות הירושה ללא צורך בהרשעה. נקדים ונאמר כי אין בנדון הלכה מחייבת, כפי שציין בית המשפט העליון בפסק דינו ברע"א 5792/17 פלוני נ' פלוני. העדר ההלכה המחייבת גורם לכך שבתי המשפט מציגים עמדות סותרות ולא אחידות בנושא התביעה לפי צוואה מזויפת.
ראשית, בתי המשפט לענייני משפחה נוהגים כבדבר שבשגרה למקד את הדיון בבירור העובדות בטרם ידרשו לפרשנות של סעיף כלשהו בחוק הירושה, בהתאם להלכה המחייבת (בע"מ 104/19 פלוני נ' האפוטרופוס הכללי), ומכיון שקשה עד מאד להוכיח בבית משפט אזרחי ברמת ודאות גבוהה עבירה הכרוכה בזיוף מסמך. כידוע, לצורך הרשעה בעילה של תביעה לפי צוואה מזויפת, יש להוכיח כי האדם שהגיש את הצוואה לקיום ידע שהצוואה מזויפת, כלומר – יש להוכיח כי היה מעורב באופן כלשהו במעשה הזיוף או כי השתתף יחד עם מזייף הצוואה בקנוניה שמטרתה להשתלט על נכסי העיזבון באמצעות זיוף צוואתו של המוריש. הקושי בהוכחת הטענה דנן הופך הדיון בסעיף לתיאורטי ובאופן שכזו בתי המשפט נמנעים מעיסוק בשאלה המשפטית לגופה.
מחד, במספר לא מועט של מקרים נקבע כי תביעה לפי צוואה מזויפת אינה דורשת הרשעה בפלילים (ראו לדוג' בש"א (חי') 8383/03 עזבון המנוח סעד חסן אגברייה ז"ל נ' פווזי עבדאלוהאב אגבאריה, ת"ע (ת"א) 60690-01-14 ס. ב. ד נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב, משרדי ממשלה,
מאידך, הציגו בתי משפט גם עמדה הפוכה, לפיה פסילת זכות הירושה בעילה של תביעה לפי צוואה מזויפת דורשת הרשעת מי שתבע לפי צוואה מזויפת בפלילים (ת"ע (ת"א) 1850/98 בטאן נ' בטאן, פסק הדין בבש"א (נצ') 2342/08 אדוארד נוייסר בן אנסר נ' אמיל מוסא רחמון, ת"ע (ראשל"צ) 3895-05 כ' י' נ' מ' א', ת"ע (משפחה תל אביב – יפו) 10739-01-18 ד.ש נ' י.ש.
משרד עורכי דין ד"ר רן מובשוביץ
רח’ ז'בוטינסקי 9, מגדל הכשרת היישוב, בני ברק 5126417
העלמת צוואה או הסתרת צוואה היא עבירה לפי סעיף 395 לחוק העונשין ובתי המשפט שבו וקבעו כי על מנת להביא לפסילת יורש מירושתו בשל העלמת צוואה או הסתרת צוואה, יש צורך בהרשעה פלילית לפי חוק העונשין. להלן לשון הסעיף: הסעיף דורש כאמור בתוכנו הוכחת מספר תנאים: הסתרת צוואה, בכוונה להונות, וזאת ללא קשר לכך שהמצווה חי או הלך לעולמו. עולה מכך, כי הסתרת צוואה סתם, ללא כוונה להונות, כגון בשל אי ידיעת החוק או אפילו רשלנות, אינה בגדר עבירה פלילית לפי חוק העונשין.
ומכיון שקשה עד מאד להוכיח בבית משפט אזרחי ברמת ודאות גבוהה עבירה הכרוכה בזיוף מסמך. כידוע, לצורך הרשעה בעילה של תביעה לפי צוואה מזויפת, יש להוכיח כי האדם שהגיש את הצוואה לקיום ידע שהצוואה מזויפת, כלומר – יש להוכיח כי היה מעורב באופן כלשהו במעשה הזיוף או כי השתתף יחד עם מזייף הצוואה בקנוניה שמטרתה להשתלט על נכסי העיזבון באמצעות זיוף צוואתו של המוריש. הקושי בהוכחת הטענה דנן הופך הדיון בסעיף לתיאורטי ובאופן שכזו בתי המשפט נמנעים מעיסוק בשאלה המשפטית לגופה.
