חוק הירושה, תשכ"ה-1965- סעיף 4
עו”ד דיני צוואה ומתנה
חוק הירושה, תשכ"ה-1965
פרק ראשון: הוראות כלליות
כשרות לרשת: תאגידים
- תאגיד כשר לרשת אם במות המוריש היה כשר לזכות בנכסים או אם נעשה כשר לזכות בנכסים תוך שנה ממתן צו קיום הצוואה; בית המשפט רשאי להאריך תקופה זו בשנה נוספת.
מטרות
סעיף זה כמו קודמו דן ביורשים, ולא במורישים, והפעם ביורש שהיה תאגיד במועד מות המוריש. הסעיף גם נותן כשרות לרשת לתאגיד, שנעשה כזה בתוך שנה ממועד מתן צו קיום הצוואה, כשלבית המשפט יש שיקול דעת להאריך תקופה זו בשנה. זהו חריג נוסף לסעיף 1, הקובע את עקרון "הנפילה המידית".
מטרת הסעיף היא לאפשר להקים גוף משפטי, שינהל את חלוקת העיזבון. זוהי דרך העוקפת את חוק הירושה, כיוון שהנהנים מנכסי התאגיד אינם בהכרח יורשים.
רכיבי הסעיף
תאגיד מוגדר בחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 כ-"גוף משפטי, כשר לחיובים, לזכויות ולפעולות משפטיות". תאגיד הוא התאגדות של אדם אחד או יותר לכלל אישיות משפטית בעלת מטרות, הפועלת בנפרד מבחינה משפטית מבעליה, מעובדיה ומחבריה. התאגיד בסעיף זה יכול להיות כל חברה או גוף משפטי, כמו בנק או קרן נאמנות, והוא יורש לצורך מילוי תפקידו. התאגיד ייחשב כשר אם לא הוצא עליו צו פירוק או צו חדלות פירעון במועד מות המוריש.
בכך החוק מאפשר למוריש אופציה נוספת על הורשה לאדם. במקום להוריש לו ישירות, ניתן להוריש לתאגיד, שמתפקידו יהיה לנהל את העיזבון ולהפריש סכומים לפי מצוות המוריש לאותו אדם או גוף אחר. עצם האפשרות להורות בצוואה להקים תאגיד/קרן/הקדש לצורך חלוקת העיזבון, מחייבת זמן להקמתו, ולכן המחוקק נתן עד שנתיים ממתן צו קיום הצוואה.
אמרנו, שהורשה לתאגיד היא דרך עוקפת את חוק הירושה, אבל הפסיקה[1] קבעה, כי סעיף 42 לחוק גובר על הוראה להוריש באמצעות תאגיד לצאצאים עד קץ הדורות, וכי 'יורש אחר יורש' כמפורט בחוק מתקיים עד 2 יורשים בלבד. סיבה נוספת היא שהוראה כזו בצוואה נוגדת את תקנת הציבור, ולכן בטלה לפי סעיף 34 לחוק. כאן גם נכנס חוק הכשרות והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, שקובע בסעיף 1, כי זכויות וחובות ניתנות לאדם מגמר לידתו ועד מותו, ולכן לא ניתן להוריש למי שלא היה בחיים במועד פטירת המוריש או לא נולד תוך 300 ימים ממועד זה כאמור בסעיף 3 לחוק הירושה. בסעיף בו עסקינן, היורש הוא התאגיד, ולכן נקבע בפס"ד אינזל, כי אין משמעות מי נהנה מזכויות התאגיד, כלומר מי הנהנים שציין המוריש בצוואתו.
הפסיקה[2] גם מפרידה בין קרן נאמנות לנאמן שמנהל אותה. הסיבה היא שהנאמן יכול להיות יורש פוטנציאלי, ויש להיזהר ממעורבותו בעריכת הצוואה, כי לפי סעיף 26 לחוק, ייפסל חלקו בה. כך גם הוראה בצוואה המזכה עד, לפי ס' 35 לחוק[3]. לדוגמה, עד שיש לו אינטרס כי תאגיד יזכה בעיזבון, כי הוא עצמו יזכה בו באופן עקיף[4].
עוד פסק בית המשפט, כי "בנק כשר, כעקרון, להיות יורש. דבר זה עולה מדברינו בדרך הפרשנות הקודמת, ומלשון ס' 4 לחוק הירושה ("תאגיד כשר לרשת…"). ציינתי קודם כי ההורשה יכולה להיות בעייתית מבחינת ס' 45 לחוק הירושה, למצער לעניין קיום החיוב – למסור את הכסף למטרות צדקה. אולם משחל חוק הנאמנות על הצוואה, נפתרות לדעתי כל הבעיות."[5]
השופט ברק גם הבחין בין אישיות משפטית לבין כשרות משפטית, וקבע שוועדה מקומית כשירה להיות יורשת ע"פ צוואה[6].
אם כן, תאגיד אמנם יכול להיות יורש, אך מהווה בעיקר צינור להעברת כספים או נכסים מן העיזבון[7] אל מי שחפצה נפשו של המוריש.
[1] ע"א 9/74 אינזל נ קוגלמס
[2] ת"ע (ת"א) 102950/08 עזבון המנוחה ג.ק. ז"ל נ האפוטרופוס הכללי
[3] תמ"ש (משפחה ק' גת) 25551-01-14 פלוני נ' אלמונית (נבו 15.02.2015)
[4] ע"א 631/69 ישיבת מדרש פורת יוסף בישראל נ' יעקב חומי, כד(2) 105 (1970)
[5] ת"ע (מחוזי ירושלים) 452/96 עזבון המנוחה קלרה הרצל ז"ל נ' גיורא לבל (נבו 22.06.1997)
[6] ע"א 324/82 עיריית בני-ברק נ' ברוך רוטברד, מה(4) 102 (1991)
[7] ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי [23 עמ'], נג(2) 817 (1999)
