חוק הירושה, תשכ"ה-1965- סעיף 5
עו”ד דיני צוואה ומתנה
חוק הירושה, תשכ"ה-1965
פרק ראשון: הוראות כלליות
פסלות לרשת
- (א) אלה פסולים לרשת את המוריש:
(1) מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו;
(2) מי שהורשע על שהעלים או שהשמיד את צוואתו האחרונה של המוריש,
או שזייף אותה, או שתבע על פי צוואה מזוייפת.
(ב) מי שהורשע על שניסה לגרום למות המוריש והמוריש מחל לו, בכתב או על ידי עשיית
צוואה לטובתו, חוזר ונעשה כשר לרשת את המוריש.
מטרות
בסעיף 5 המחוקק הביע את סלידתו מהאפשרות, שמי שהמית במתכוון יירש את קורבנו. "הרצחת וגם ירשת?" היא אחת הנסיבות, שבקש הסעיף למנוע, אך כפי שנראה, לא נדרשת בהכרח הרשעה ברצח[1]. הסעיף נוקב בנסיבות נוספות פליליות, הקשורות במוריש או בצוואה, כגון זיוף, שאם יוכחו והיורש יורשע בהן, הוא לא יזכה ליהנות מחלקו המיועד בעיזבון המוריש.
כדברי השופט לוין, "הדבר נובע מערכי יסוד שנועדו להגשים צדק…שיישומם ימנע תוצאות שאינן מתיישבות עם תקנת הציבור. אחד מכללי תקנת הציבור הוא שלא ייצא החוטא נשכר"[2].
רכיבי הסעיף
בסעיף 5 נקבעו מספר נסיבות, שבהתקיימות אחת מהן תישלל זכות היורש לרשת את המוריש בהתאם להוראות הצוואה או ע"פ דין. פירוש הדבר שלילה מוחלטת של ירושה ע"י היורש מהמוריש המסוים בכל דרך.
התנאים
מאחר ומדובר בסעיף הנוגע בחוקים אחרים, יש לקרוא את הוראותיו יחד עם אותם סעיפים רלוונטים, שנזכיר בהמשך, כדי לקבל את התמונה המדויקת והשלמה.
- מי שהורשע שגרם במתכוון למות המוריש
- מי שהורשע על שניסה לגרום למות המוריש
- מי שהורשע על שהעלים / השמיד את הצוואה האחרונה של המוריש
- מי שהורשע שזייף את צוואתו האחרונה של המוריש
- מי שתבע על פי צוואה מזויפת
- לעומת זאת, מי שהורשע על שניסה לגרום למות המוריש, וזה מחל לו, חזר להיות כשר לרשת אותו. המחילה – בכתב או ע"י עריכת צוואה לטובתו.
הרשעות יורש ביחס למוריש
כשמדובר בהרשעה, הכוונה היא שהוכחה אשמה במשפט פלילי[3]. סעיף 42א(א) לפקודת הראיות קובע, כי 'הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי'. אך בס' 5 לחוק הירושה לא נאמר 'הרשעה בפסק דין חלוט', כלומר: לא מדובר על המצב לאחר שלא ניתן עוד לערער, ולכן לפי סעיף זה מספיקה הרשעה בערכאה הראשונה. במקרה זה עלול להיווצר מצב, בו יורש פוטנציאלי הורשע למשל בניסיון לגרום למות המוריש, נשללה כשרותו לרשת את המוריש, הוא הגיש ערעור וזוכה. ולא רק זאת, ייתכן שאדם גרם למות המוריש במתכוון, הוא, אמנם, יורשע בעבירת הריגה ולא ברצח, אך מסכת העובדות תראה, כי היתה לו כוונה להורגו, וזה מספיק בשביל לקיים את ס' 5, והיורש יהיה פסול מלרשת את המוריש שהרג[4].
המחוקק בחר בתנאי ההרשעה, כדי לא למנוע זכות בסיסית של ירושה מאדם שלא הורשע בבית משפט. התיקון שבוצע בחוק העונשין בשנת 2019 נותן אפשרויות נוספות בשל רצח או הריגה, אך ס' 5 של חוק הירושה נשאר כפי שהוא.
כוונה
ניכר, כי בכל הנסיבות נדרש להוכיח כוונה. מדובר ביסוד הנפשי של עובר העבירה, אך אין מדובר בכוונה לזכות בעיזבון, אלא כוונה למעשה, כמו לגרום מוות[5]. הסעיף נוקט בלשון רחבה, אמנם אינו מפרט במפורש 'מי שהורשע ברצח או בגרימת מוות בכוונה תחילה', אבל הוא דן במי שהמית במתכוון באופן רחב. יסוד הכוונה הוא חד משמעי בסעיף זה, ולא ניתן להסתפק בקשר סיבתי של מעשי היורש כלפי המוריש[6]. ניתן אף לכלול בגדר הסעיף את 'הלכת הצפיות' מחוק העונשין, בדבר מי שראה מראש את התרחשות התוצאה כאפשרות קרובה לוודאי. מאחר ומדובר בהרשעה פלילית, התנאים והנטל להוכחה הם כנדרש במשפט פלילי, כלומר: 'מעל לכל ספק סביר'. ולכן יש להוכיח, כי לא קיימת גירסה אחרת למקרה, הגיונית, ממשית ונתמכת בראיות, שיכולה לזכות את הנאשם. נטל הוכחה[7] זה שונה מהנטל במשפט אזרחי, בו נדרשים להראות גירסה אחרת סבירה, שתשכנע במעט יותר (51%) מהגירסאות האחרות לפי מאזן הסתברויות.
לגבי הכוונה, למשל, במקרה הטרגי של אם שהשליכה מהחלון אל מותו את תינוקה[8], לא היתה לה כוונה לרשת אותו, אלא כוונה להמיתו. 'הרצח בעין כרם' המפורסם, בו נער בן 14 רצח את כל בני משפחתו וירש את כל רכושם, לכאורה נראה כי המקרה נופל בגדר סעיף 5(א)(1), אך מפאת הסדר טיעון שנערך עם הנער, במסגרתו לא הוכחה כוונה, יצא חוטא זה נשכר.
לגבי אפשרות א' לעיל, כאמור מדובר בהרשעה פלילית בגרימת מוות בכוונה לפי סעיפים 300(א), 301א ו-301ב לחוק העונשין. לא נכללים כאן מקרים כמו הרשעה בהסדר טיעון בהריגה למשל, כי אין בו הוכחת כוונה, או נאשם קטין שרצח (לפי הגדרתו בחוק העונשין) או פסול דין או אף עד מדינה, שלא יעמדו לדין כלל מפאת היותם כאלה או שלא יינתן פס"ד מרשיע. כך גם לא ניתן פתרון בסעיף החוק למקרה בו יורש גרם למות המוריש במתכוון, אך ברח מן הארץ למדינה, שאין עימה הסכם הסגרה, ולכן לא ניתן להעמידו לדין, ולכן הוא יוכל לרשת את המוריש[9].
אפשרות ב', מי שהורשע על שניסה להמית את המוריש לפי ס' 25 לחוק העונשין, מן הסתם שהתכוון לכך, גם הוא פסול מלרשת אותו. גם סעיף 5(ב) לחוק הירושה מתייחס להרשעה בגין ניסיון לגרום למות המוריש, עם טוויסט בעלילה, ש"המוריש מחל לו". עבריין זה מקבל הזדמנות שניה לרשת את המוריש האומלל, אם האחרון כתב שהוא מוחל לו או שערך צוואה לטובתו. המחוקק ציין אפשרות נדירה זו ולא התייחס בעניין הכשרות-לרשת למקרים של מרמה, סחיטה ועושק של המוריש ע"י אותו יורש פסול/כשר. במקרים אלה יש לפנות ס' 30 לחוק הירושה (מדובר בעבירות פליליות המוגדרות בחוק העונשין פרק י"א סימן ו').
הרשעות או תביעות ביחס לצוואה
עד כה דברנו על פסלות לרשת של עבריין מורשע בניסיון או בגרימת מוות של המוריש, עם אפשרות אחת של החזרת כשרותו לרשת. לעומת זאת, סעיף 5(א)(2) דן בפעולות היורש בנוגע לצוואה.
הסעיף מפרט 4 חלופות– העלמת צוואה אחרונה, השמדתה, זיופה או תביעה על פי צוואה מזויפת. המחלוקת במשפט מתייחסת לעניין ההרשעה במקרה של תביעה על פי צוואה מזויפת, כלומר: האם מספיק, שאדם יגיש תביעה על סמך צוואה שהוכח שהיא מזויפת[10], ועד היום לא נקבעה הלכה בעניינו.
ישנם מספר סעיפים בחוק העונשין, המתייחסים לצוואה, שהיא כמובן, מסמך כתוב. מסמך מוגדר בס' 414 לחוק העונשין כ- "תעודה שבכתב, וכל אמצעי אחר, בין בכתב ובין בצורה אחרת, העשוי לשמש ראיה". מכאן שכל הוראות החוק בנוגע למסמך כתוב תקפות גם לגבי צוואה. בנוסף חוק העונשין מתייחס ספציפית לצוואה בסעיפים שונים. תחילה נדון במונחים שהם בבסיס חוק העונשין ובהקשר לענייננו.
ראשית, הרשעה מחייבת מחשבה פלילית[11], ובקריאת הסעיף יחד עם סעיף 420 לחוק העונשין – 'המגיש או מנפק מסמך מזוייף או משתמש בו בדרך אחרת, בידעו שהוא מזוייף, דינו כדין מזייף המסמך', ניכר כי תושג הרשעה, אם תוכח ידיעה על כך שהמסמך מזויף, ולא משנה מי זייף אותו.
ולכן (לטעמי) על בית המשפט בשלב הראשון לבחון אם הצוואה מזויפת. אם יגיע למסקנה, כי הצוואה איננה מזויפת, אזי סיים בית המשפט את בדיקתו, אין הרשעה, והיורש אינו נכנס לסיפא של ס' 5(א)(2). לעומת זאת אם יגיע למסקנה, כי הצוואה מזויפת, יעבור לשלב השני בבדיקה.
בשלב זה יבחן בית המשפט אם הוכח מעל לכל ספק סביר, כי היורש ידע, שהצוואה מזויפת. מסקנת בחינה זו תתבצע כאמור לפי קריאת הסיפא של סעיף 5(א)(2) יחד עם ס' 420 לחוק העונשין. אם היורש לא ידע זאת, אזי לא יורשע לפי ס' 420, ולכן אינו נכנס תחת ההגדרה הסיפא של ס' 5(א)(2). לעומת זאת אם ידע, יורשע לפי ס' 420 וגם ייכנס תחת ההגדרה בסיפא ס' 5(א)(2), כמי שהורשע שתבע ע"פ צוואה מזויפת, ולכן יהא פסול מלרשת.
אי לכך נראה, כי אין נפקא מינה אם אדם הורשע במשפט פלילי על שתבע ע"פ צוואה מזויפת או לא. די בהוכחת האשמה בבית משפט לענייני משפחה ע"פ דרישות נטל ההוכחה בפלילי. בכל מקרה, בהיעדר הלכה מחייבת בעניין זה, רשאי ביהמ"ש לבחור[12] בגישה האחת על פני האחרת[13].
ואכן בבחינת פסקי דין בנושא[14], נראה כי בית משפט, הנוקט בגישה המתייחסת ל'מי שתבע ע"פ צוואה מזויפת', כתנאי שאיננו דורש הרשעה (ה"ש 6), עדיין דורש ממי שמבקש לקיים את הצוואה נטל הוכחה 'למעלה מכל ספק'.
למשל, בנוגע לכך שצוואה בעדים (ס' 20 לחוק הירושה) נחתמה ע"י המצווה, כדי להשתכנע שמדובר בצוואת אמת, מי שטוען לזיוף יידרש להוכיח טענתו במאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, אבל כמות ורף הראיות הנדרשים לכך יהיה גבוה יותר עקב הגוון הפלילי, וביהמ"ש יבחן את הראיות בזהירות ובקפדנות[15].
אחד התנאים הוא, שצוואה בעדים "תיחתם ביד המצווה בפני שני עדים". אם מוכח ע"י מומחה[16], כי אכן כך היה, כלומר החתימות על הצוואה הן של המנוח ללא כל ספק, אזי נשללת טענת הזיוף[17].
טענת הזיוף כמובן חושפת את הנאשם בה להליך פלילי[18], והטיפול בעבירה לא בהכרח יסתיים בהליך האזרחי. דרך המלך להוכחת טענת הזיוף היא ע"י מינוי מומחה להשוואת כתבי היד, אך לבית המשפט שיקול דעת אם לקבל את חוות דעתו.
לדעתי גם עולה שאלה נוספת בעניין ס' 5(א)(2), והיא, האם הדרישה, כי הצוואה המזויפת תהיה 'האחרונה', הינה תקפה גם לגבי הסיפא של הסעיף בדבר תביעה ע"פ צוואה מזויפת. נראה, כי המחוקק התכוון לכל צוואה מזויפת, לאו דווקא האחרונה, בדומה לחוק העונשין, המדבר על צוואה, ולאו דווקא האחרונה (ראה להלן).
המחוקק אף לא דרש 'ידיעה' שמדובר בצוואה מזויפת, וכאמור הסתפק בכך שהיורש תבע על פיה, כלומר הגיש בקשה לצו לקיום צוואה, ודי בכך כדי לפסול אותו מלרשת. היורש ייפסל גם אם לא זייף את הצוואה, מספיק שהיא מזויפת והוא ידע ותבע על פיה.
סעיפים נוספים בחוקים חיצוניים מתייחסים לנושא
ראה גם את סעיף 455 לחוק העונשין, "העובר עבירה כאמור בסעיף 452 בכתב צוואה", המדבר על היזק בזדון. סעיף 395 לחוק העונשין מייחס עבירה פלילית להסתרת צוואה בכוונה להונות, עבירה המפורטת בחוק הירושה בסעיף קטן 2 כמי ש"העלים" את הצוואה האחרונה.
גם סעיף 426 לחוק העונשין מעניש את מי ש"מעלים או משמיד או מוציא מרשותו מסמך או נכס בכוונה לרמות", בהקבלה לנאמר בסעיף קטן 2.
סעיף 422 גוזר דינו של מי ששידל לזיוף כדין המזייף. אך ס' 5 לחוק הירושה אינו מייחס פסלות לרשת למשדל או מסייע לעבירה.
יש להתייחס גם לחוק החוזים בעניינינו עקב תחולת סעיף 61(ב). למשל, סעיף 30 לחוק זה מדבר על חוזה פסול, אם הוא לא מוסרי או חוקי או נוגד את תקנת הציבור. ניתן לייחס זאת לצוואה מזויפת.
נוסיף, כי אם אדם מגיש בקשה לצו קיום צוואה מזויפת, בהמשך יהיה מושתק מלטעון אחרת ממה שטען בבקשתו זו.
לסיכום, סעיף 5 מזכיר במבנהו עבירה פלילית: תנאי וסנקציה. הסנקציה כאן היא פסילת היורש מלרשת את המוריש הספציפי, והסעיף מפרט את התנאים לכך. אין ספק שמדובר בתנאים מחמירים, וזאת על מנת שלא לפגוע בזכות לקבל בירושה, אך המחוקק מבהיר בסעיף, כי ברצונו לשלול, ממי שפעל במרמה, ממי שניסה לשבש את רצון המצווה, את זכותו לרשת אותו, גם אם הדבר מנוגד לרצון המוריש.
יחד עם זאת אל לנו לשכוח, כי לא כל מעשה מרמה של יורש כנגד רצון המצווה יפסול אותו מלרשת[19], למשל, מי שניסה לקבל את נכסי המוריש במרמה, מי שהעלים את נכסי העיזבון, מי שהגיש בקשה למתן צו ירושה והטעה לחשוב שאין צוואה תקפה ועוד.
[1] בע"מ 9447/07 פלונית נ פלוני
[2] ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, נ(3) 133 (1996)
[3] רע"א 2858/21 מדינת ישראל קצין התגמולים נ' פלונית (נבו 15.03.2022)
[4] (מחוזי תל אביב-יפו) 5179/92 יעל, דוד וליאור שטלצר (קטינים) נ' אפרים שטלצר ואח', תשנ"ד(3) 309 (1993)
[5] בע"מ 9447/07 פלונית נ' פלוני (נבו 29.07.2009)
[6] רע"א 2858/21 מדינת ישראל קצין התגמולים נ' פלונית (נבו 15.03.2022), פס"ד זה דן במקרה בו משפחתו של חייל התנהגה אליו בצורה מחפירה שגרמה להתאבדותו. המדינה רצתה לשלול מן המשפחה את התגמולים, אך ביהמ"ש קבע, כי סעיף 5 אינו רלוונטי לנסיבות, והחוק שקובע הוא חוק משפחות חיילים.
[7] 3546/10, מוזכר ב- ת"ע (משפחה חיפה) 43171-01-18 י.ד. ר נ' מ. ש (נבו 16.04.2019)
[8] בע"מ 9447/07 פלונית נ' פלוני (נבו 29.07.2009)
[9] תמ"ש (משפחה ראשון לציון) 33818-05-11 ד.ש נ' ח.ש (נבו 02.10.2013)
[10] ת"ע (משפחה תל אביב-יפו) 10739-01-18 ד.ש נ' י.ש (נבו 27.01.2020)
[11] סעיף 20 לחוק העונשין
[12] רמ"ש (מחוזי תל אביב-יפו) 67105-02-20 י.ש נ' ד.ש.ש (נבו 01.06.2020), נשים לב, כי הערכאות דלמעלה שוב ושוב קובעות זאת, ולא מקבלות ערעורים על כך שבית המשפט דלמטה בחר בגישה זו או אחרת.
[13] עמ"ש (מחוזי חיפה) 8324-06-19 י' ד' ר' נ' ש' ר' (נבו 02.07.2019)
[14] פסקי דין 'בעד' דרישת ההרשעה – 2342/08, 3895/05, 43171-01-18, ת"ע (משפחה ירושלים) 13491-05-16 פלונית נ' האפוטרופוס הכללי במחוז ירושלים (נבו 01.07.2021), 'נגד' דרישת ההרשעה– 8383/03, 60690-01-14
[15] ת"ע (משפחה חיפה) 43171-01-18 י.ד. ר נ' מ. ש (נבו 16.04.2019)
[16] ע"א 293/88 ניימן נ' רבי
[17] ת"ע (משפחה תל אביב-יפו) 60690-01-14 ס. ב. ד נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב, משרדי ממשלה (נבו 02.07.2017)
[18] ע"א 3546/10 מישאלי נ קליין
[19] ת"ע (משפחה תל אביב-יפו) 60690-01-14 ס. ב. ד נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב, משרדי ממשלה (נבו 02.07.2017)
