טעות בצוואה
טעות בצוואה מוגדרת בסעיפים 30 ו-30(ב') לחוק הירושה, אשר מאפשרים להגיש בקשה לתיקון טעות שנפלה בצוואה. הבקשה לתיקון טעות מחייבת את המבקש להוכיח את קיומה של הטעות והקשר הסיבתי שבינה לבין ההוראה השגויה שבצוואה. כמו כן יש להוכיח מה היה רצונו של המצווה לולא קיום הטעות. בהעדר עמידה בתנאים אלו תיכשל הבקשה לתיקון צוואה. בין סוגי הטעויות בצוואה ניתן למנות טעות סופר או טעות עובדתית. בעוד שטעות סופר הינה טעות שקל יחסית לתקן במסגרת בקשה לבית המשפט לענייני משפחה, הוכחת קיומה של טעות עובדתית בצוואה עשויה להביא לפסילתה של הוראת הצוואה הפגומה או לתיקונה באופן שכל משמעותה עשוי להשתנות, וזאת על מנת להביא למימוש רצונו האחרון של המצווה. תחום הטעויות בצוואה מעלה לעיתים קרובות שאלות של פרשנות הוראות הצוואה, במטרה להגיע למסקנה ביחס לרצונו של עורך הצוואה, ומנגד יכול להתבטא גם בדיון בסוגיות של תחביר או איות לשוני של מילה או בחינת הסוגיה העוסקת בסיבה לבחירת מילה או ניסוח כלשהו בצוואה. עוד ראוי לציין, כי טעות יכולה לעמוד בפני עצמה אך היא יכולה גם להיות תוצאה של הטעייה, ועל כן בתי המשפט עוסקים גם בשאלה של הטעייה שהביאה ל-עריכת צוואה. מקובל לטעון, כי הטעייה שהיא גרימת טעות בכוונה תחילה היא למעשה סוג של השפעה בלתי הוגנת ולעיתים הטעיה תהא תוצאה של תחבולה שאף היא מוגדרת כהשפעה אסורה בסעיף 30 לחוק הירושה. ראוי לציין, כי אם נפלה טעות שהיא תוצאה של הטעייה בדמות השפעה אסורה, ולמצווה נודע על הטעות והוא לא תיקן אותה, הרי שאותה טעות לא תחשב כטעות, ולא יהיה בקיומה כדי להביא לביטול או תיקון הצוואה, כאמור בסעיף 31 לחוק הירושה. בהקשר לטעות סופר קובע סעיף 32 לחוק הירושה, כי ככל שנפלה בצוואה טעות סופר או טעות בתיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה, ואפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, יתקן את הטעות הרשם לענייני ירושה, או בית המשפט כאשר העניין הועבר אליו לפי סעיף 67א' לחוק הירושה. ברור איפוא כי טעות סופר בצוואה היא טעות ברורה על פיה, שלא ניתן ללמוד ממנה שההוראה שבצוואה לא משקפת את רצונו האחרון של המצווה. טעות סופר הינה טעות טכנית בעיקרה. לדוגמא, רישום שגוי של מספר תעודת זהות כאשר ברור מתוכן ההוראה מה היתה כוונתו של המוריש, היא טעות שגורמת לכך שההוראה אינה מבטאת
את כוונתו המקורית של המנוח נוכח שגגה טכנית בלשון הצוואה.
סעיף 32 לחוק הירושה
סעיף 32 לחוק הירושה קובע כי אם נפלה בצוואה טעות סופר או טעות בתיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה, ואפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, יתקן את הטעות הרשם לעניני ירושה, או בית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א לחוק הירושה.
טעות טכנית בצוואה
טעות טכנית בצוואה היא טעות שאינה מהותית כגון טעות סופר או טעות במספור סעיפי הצוואה וכיוב'. טעות טכנית בצוואה אינה משנה, מטבעה, את כוונת המצווה בצוואתו אך יש לתקנה כדי שלא תקום שאלה ביחס להוראות הצוואה.
טעות סופר בצוואה
טעות סופר בצוואה היא טעות שנפלה במילה או ביטוי שנרשם בצוואה כגון השמטת אות או ספרה במספר המופיע בצוואה. אין מדובר בטעות מהותית המשפיעה על הצוואה אך יש לתקנה. יש להבחין בין טעות סופר המשתקפת בהשמטה של אות או ספרה ממילה או מספר לבין טעות שיכולה לשקף בעיה משמעותית יותר. לדוגמא, הצוואה מכילה הוראות ציווי למספר נכסים אך מספרי גוש חלקה של כל הנכסים שגויים באופן שיטתי. טעות מסוג זה מעלה תהיה, האם המצווה מבין מהם הנכסים שבבעלותו ויודע לזהות אותם. דוגמא נוספת מתיק שניהלנו בבית המשפט לענייני משפחה היא מצב שבו נרשמה המילה "למעט" בצוואה כאשר נטען שמדובר בטעות סופר, כאשר בפועל כוונת המנוח היתה לרשום "לרבות". אין מדובר בטעות סופר אלא בשינוי מהותי ביותר, אשר מוביל לשינוי קיצוני בהוראת הצוואה, אשר קודם נישלה יורשת מירושתה ולאחר אותו "תיקון בצוואה" מורישה ליורשת נכס בשווי מיליונים רבים.
טעות עובדתית בצוואה
טעויות עובדתיות בצוואה מבוססות על תפיסתו השגויה של המוריש את המציאות או את העובדות, כאשר על יסוד אותה תפיסה מוטעית הוא מחליט החלטות לגבי אופן הירושה המתבטאות בהוראות הצוואה. דוגמא לטעות שכזו יכולה להיות הנחתו המוטעית של המוריש כי היורש שקבע בצוואתו הינו עני מרוד ובשל כך החליט להעניק לו את כל רכושו, וזאת כאשר בפועל אותו יורש עני, הוא עשיר גדול והוא כלל אינו נזקק לירושת המוריש.
תיקון צוואה
תיקון טעות בצוואה נעשה במסגרת הליך משפטי בבית המשפט או בפני הרשם לענייני ירושה כעולה מהוראת סעיף 32 לחוק הירושה. ראוי לציין, כי הבקשה לתיקון צוואה תוגש ל-רשם לענייני ירושה, ואם ראה רשם הירושה כי יש צורך בהכרעה שיפוטית ביחס לטעות הנטענת, הוא יעבירה לפי סעיף 67א' לחוק הירושה לבית המשפט לענייני משפחה. מקום ש-חוק הירושה מאפשר להגיש בקשה לתיקון טעות בצוואה, יהיה בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון בה. החוק קובע, כי הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה. את הבקשה יש לתמוך בתצהיר של המבקש ובראיות המלמדות כי נפלה טעות במסמך הצוואה. נוכח הקושי המובנה בניהול הליך של תיקון הטעות מומלץ להסתייע בייצוג בנושא ב-עורך דין ירושה מומחה. מבחינת סיכויי הבקשה לתיקון טעות בצוואה, יש להתייחס לכך שבית המשפט דורש הוכחה ברורה ומדויקת בדבר רצונו הריאלי והאמיתי של המנוח לעשייה ברכושו וכיצד מונעת הטעות העובדתית את מימוש רצונו זה. כמו כן, יש להוכיח כי המנוח לא ידע על הטעות, שכן אם ידע ולא תיקן אותה אף בחלוף שנה מעת עריכת הצוואה, הרי שלא מדובר כלל בטעות, אלא ברצונו של המנוח. הוכחת רצונו האמיתי של המנוח דורשת ראיות טובות, בהתאם ל-דיני הראיות בהליכי ירושה הנוהגים בבית המשפט לענייני משפחה. טענה מצד מגיש הבקשה לתיקון טעות בצוואת המנוח, אשר מציגה תיזה המבוססת על הנחה או על כוונה משוערת של המצווה לגבי גורל הרכוש נשוא הטעות הנטענת, לא מספקת את בית המשפט. הפסיקה קבעה בפרשת גרינברג ואחרות כי יש צורך בעוגן שילמד על כוונה שונה של המנוח: "אין אתה מחלק רכוש על פי מה שהמצווה היה אומר – ולא אמר – אילו חשב בדבר, אלא אתה מחלק רכוש על פי מה שהמצווה אמר, כאשר אמירה זו מתפרשת על פי אומד דעתו. באין כל אמירה, אין כל 'וו' עליו ניתן לתלות הוראה מנחילה" [ii].
בקשה לתיקון טעות עובדתית בצוואה
על מנת להצליח בבקשה לתיקון טעות עובדתית בצוואה יש לעמוד בשני תנאים: ראשית, יש לשכנע את בית המשפט כי (1) קיימת טעות (2) הכתוב בצוואה אינו משקף את רצונו של המנוח בצוואתו. תיקון צוואה מכח דיני הטעות מחייב למעשה את שכנועו של בית המשפט כי פרשנותו של מבקש התיקון את השגגה שנפלה נופלת בגדר הסביר, ושנית, כי אם הוכחה הטעות, עדיין יש להוכיח מה היה המנוח מצווה בצוואתו לולא הטעות, וזאת בתוך הפניה לנסיבות עריכת הצוואה ולנסיבות החיצוניות של חיי המנוח, אישיותו, רצונותיו, דעותיו וערכיו. דרך אחת להביא לשכנועו של בית המשפט בעצם קיומה של טעות תהא באמצעות הוכחה כי הוראותיו של המנוח בצוואה מתבססות על מציאות בלתי קיימת או בלתי אפשרית. בכך יתקיים חלקו הראשון של המבחן לקיומה של טעות, מקום שיוכח הפער שבין המציאות האובייקטיבית לבין האופן שבו תפס אותה המצווה סובייקטיבית בשעתו.
במילים אחרות, הדרך לתיקון הצוואה מחייבת זיהוי של כוונה אשר לא בוטאה באופן נכון על ידי המצווה בצוואתו, וכך נפסק בפרשת שפניר: "ויתכן כי המילים שבהן השתמש המצווה במקום אחד ואשר נראות לא ברורות או סותרות מקבלות את משמעותן הנכונה כאשר בוחנים יתר ההוראות וכיצד הן משתלבות עם הכוונה הכללית. ואם אמנם עולה הכוונה באורח ברור וחד-משמעי, אלא היא לא בוטאה בצורה נכונה, כי אז אין לחשוש ממתן
הפירוש על פי הכוונה, תוך העדפתה על המילים שהשתמשו בהן" ע"א 530/79 שפניר נ' דנציגר, פ"ד לה (3) 163).
יובהר, כי האמור לעיל נוגע רק להוכחת טעויות עובדתיות שעשויות לשנות את הוראות הצוואה, ואין מדובר בהליך של תיקון טעות סופר בצוואה, שהינו הליך פשוט יחסית, אם אכן ברור שנפל פגם טכני בכתיבת הצוואה, שאינו משפיע על מהותה.
השמטת מילה כטעות בצוואה
טענה לפיה קיימת השמטת מילה כטעות בצוואה, אינה טענה של טעות כלל, שכן הטעות מבוססת על עוגן לשוני. כך לדוגמא, במקרה שבו ייצג משרדו של עו"ד ד"ר רן מובשוביץ נטען כנגד הלקוח, כי המוריש טעה ולא רשם בהוראת הצוואה כי הוא אינו מוריש את "המשק" לכל ילדיו. ברור מבחינה לוגית, שמדובר בטיעון שגוי מיסודו שכן לפי ההיגד הלוגי עליו מבוססת הטענה, ניתן לטעון לגבי כל הוראה בצוואה, שהמוריש טעה כשרשם אותה כך ולא אחרת. הנחת היסוד היא כי ההוראה כוללת את שיקוף רצונו של המוריש, ועל מנת לטעות שנפלה טעות בשיקוף רצון זה, יש להצביע על מקור לשוני המצוי בתוך ההוראה. הטענה שפורטה לעיל אינה טענת טעות אלא טענה לפי דיני החסר בצוואה, סוג מיוחד של דין שפותח בפסיקת בית המשפט ונוגע למצב שבו ברור לחלוטין כי חסר בהוראת הצוואה רכיב חיוני, וכי השלמתו של אותו רכיב תביא לכך שרצונו האחרון של המנוח ימומש.
בלבול בצוואה
בפרשת קרן לב"י נספק כי בלבול או תעתועי נפש של המצווה אינם בגדר טעות. אין די בהוכחה בדבר בלבולו של פלוני, מחשבות השווא או תעתועי הזייתו על מנת שהדבר יחשב כטעות בצוואתו. אמנם, הוכחת הבלבול הינה תנאי הכרחי אך היא אינה תנאי בלעדי, שכן יש להוסיף ולהוכיח כי אותן הזיות או מחשבות תעתועים של המוריש הן שהוליכו לכתיבת הצוואה כפי שנכתבה.
הזיות בצוואה
בפרשה קרן לב"י ניתנה דעת מיעוט בידי השופט גולדברג ביחס להזיות בצוואה. השופט גולדברג טען כי עצם העובדה שרצונו של המצווה מעוות אינה שוללת את היות הרצון המעוות אמיתי. לדעתי, ניתן להשתמש בחידוד זה במקרה שבו המבקש להוכיח את אי כשרותו של המצווה טוען, כי ההוראות המעוותות והמוזרות של הצוואה מחייבות את פסילתה. כפי שטען השופט גולדברג, אין מקום להתבסס על הוראות מוזרות בצוואה, כדי לטעון שזו ההוכחה לכך שהמצווה לא היה כשיר. ככל שמישהו טוען לכך שנפלה טעות מכיון שהמוריש לא היה כשיר בדעתו, עליו להוכיח את הזיקה שבין ההוראה המוזרה שבצוואה לאי הכשירות הנטענת של המוריש.
מטבע הדברים, שסיכוי התקיפה בטענת אי כשירות, תלויים במספר גורמים נוספים, הראשון שבהם הוא הוכחת אי הכשירות במועד עריכת הצוואה, וזהו המועד הקובע. יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי אי כשירות להבין את טיבה של צוואה, אינה טעות בצוואה. כאשר מאן דהוא אינו כשיר לערוך צוואה, המשמעות היא שהוא אינו מבין את ההשלכות של הוראות הצוואה, ולא כי טעה בשיקול דעתו בעת בעריכת צוואה. במקרה של אי כשירות המצווה, אין מדובר בכשל לוגי המבוסס על אי הבנת העובדות לאשורן אלא על כך שהמוריש כלל אינו מסוגל להבין את משמעות העובדות שביסוד ההוראות שקבע בצוואתו.
הזיות בצוואה בדמות מחשבות שווא בעריכת צוואה או תעתועי נפש של המצווה אינם בגדר טעות. בפרשות קרן ליב"י ורובינשטיין נקבע כי אין די להוכיח, כי המצווה סבל מהזיות בעת שערך את צוואתו, אלא שיש להוסיף ולהראות, כי הזיות אלו הביאו לשינוי הוראות הצוואה, במנוגד לרצונו של המצווה [iii]: בכך נוצרה דרישה לביסוס זיקה שבין הצוואה לבין המצב הנפשי הנטען: "גם מקום בו סבל פלוני מרגעים או אף מתקופות שבהם נתערפלה דעתו, הרי אם מצא בית המשפט כי היה צלול ביום עשיית הצוואה – ולא כל שכן, אם כך היו פני הדברים במועד עשייתה הלכה למעשה – הריהו רשאי וצריך לקבוע, כי פלוני "הבין את טיבה" של הצוואה שעה שעשה אותה" [iv]. כך או אחרת, אין מדובר בעילת טעות אלא בעילה של אי הבנת טיבה של הצוואה.
טעות כעילת התנגדות לצוואה
טעות היא עילה להגשת התנגדות לקיום צוואה או ל-פסילת צוואה בהתאם לסעיף 30(ב) לחוק הירושה. העילה מבוססת על הטענה כי המצווה טעה בהוראות הצוואה מכיון שסבר בטעות לעניין העובדות שעל פיהן החליט כפי שהחליט לגבי זהות היורשים או חלקם בעיזבון. לדוגמא, היה והמצווה סבר שאחד מילדיו נמצא במצב כלכלי קשה ועל כן רצה לעזור לו, אך בפועל הילד הצליח יפה בעסקיו ולא היה צורך בסיוע בדמות ההורשה. יחד עם זאת, תנאי להצלחת טענת הטעות היא הוכחת הקשר הסיבתי שבין הטעות לבין ההוראה השגויה שבצוואה.
הטעייה בצוואה
הטעיה בצוואה היא סוגיה הנולדת מהטענה שמי מהזוכים בצוואה הטעה את המנוח בהקשר למצב העובדתי ובשל כך הוא נפל לכדי טעות בצוואה שערך. כאשר מתברר כי המצווה הוריש נוכח טעות בצוואה, עשויה לקום טענה נוספת, כי הטעות היא תולדה של הטעייה של אחד היורשים. הטעייה עשויה להיות מצג שווא בהקשר למצב העניינים שבעטיה החליט המוריש להוריש בצורה שונה מכוונתו המקורית. הטעייה היא כאמור עילה להעמדת טענת השפעה בלתי הוגנת או מעורבות בעריכת הצוואה לפי סעיף 35 לחוק הירושה המקנה אפשרות להגשת ערעור על צוואה.
משרד עורכי דין ד"ר רן מובשוביץ
רח’ ז'בוטינסקי 9, מגדל הכשרת היישוב, בני ברק 5126417
טל: 072-3310205 | פקס: 03-6850723
וואטסאפ: 054-8089547 | info@the-lawyer.co.il
כל הזכויות שמורות למשרד עורכי דין ד"ר רן מובשוביץ | עורך דין ירושה וצוואה |
האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי ואין להסתמך עליו. מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי בהתאם לצורך בטרם נקיטת כל פעולה.
מידע על טעות בצוואה
[ii] ע"א 102/80 פרויטנבוים ואח' נ' מגן דוד אדום בישראל ואח', פ"ד לו(4) 739, 751. ראו גם ע"א 7210/96 עזבון המנוח גרינברג נ' גצל, פ"ד נב(4) 49)
[iii] ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' פליציה בינשטוק, פ"ד מח(3) 705, 738 (1994)
[iv] ע"א 3411/92 אברהם רובינשטיין ואח' נ' לאה ברזבסקי תק-על 95(2), 443
