דיני החסר בצוואה

דיני החסר בצוואה

דיני החסר בצוואה הוא מונח המתאר את הכללים או הדינים האפשריים לשם תיקון מצבים שבהם הצוואה חסרה רכיב מסויים ובשל כך רצונו של המצווה אינו ברור או מפורש. מדובר בחסר שאינו בגדר רכיב חיוני, שכן אין ביכולתנו להכשיר צוואה שמלכתחילה אינה נחשבת לצוואה על פי דין. כידוע, צוואה היא מסמך משפטי שתכליתו הינה לאפשר למצווה לקבוע כרצונו את אופן חלוקת רכושו לאחר הפטירה, והיא משקפת את אומד דעתו החופשי בשעת עריכת הצוואה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בלשונה ובהוראותיה, זאת, מתוך מגמה של כיבוד ושימור האוטונומיה וחופש הציווי, הכלל הוא כי בתי משפט יטו לצמצם את מעורבותם בתוכנה של צוואה, למעט מקרים מסוימים ומיוחדים בהם משתכנע בית המשפט כי התערבותו בלשון הצוואה נדרשת ונחוצה על מנת להגשים את רצונו של המצווה, שבצוואתו נפלה טעות, פגם או חוסר, כפי שיפורט בהמשך. כאן המקום לציין, כי יורש פוטנציאלי הטוען לקיומה של צוואה חרף פגם בה, או לחילופין מתנגד לקיומה נוכח הפגם, עליו הנטל בהבאת הראיות לשכנע את בית המשפט כי ראוי יהיה להיעתר לבקשתו ולתקן או להשלים את הצוואה. במסגרת דיני החסר בצוואה, אין אנו עוסקים בטעות שבצוואה העוסקת במה שקיים בה ובתוכנה, אלא במה שחסר בצוואה ואינו קיים בה כלל. בשל כך, ראוי לציין כי ההנחה המקובלת כי טעות בצוואה וחסר בצוואה הם היינו היא בגדר שגגה. הדברים תופסים משמעות יתרה לאור הכלל המנחה את בתי המשפט בתיקון טעות שבצוואה – חייב להיות עוגן מילולי שמתוכו ניתן להסיק שקיימת טעות בצוואה. לעומת זאת, עוגן שכזה אינו קיים במסגרת דיני החסר בצוואה. במאמר זה נדון בין היתר ב-סוגי פגמים בצוואה, סעיף 54 לחוק הירושה, הלכת טלמצ'יו, תיקון צוואה בשל טעות, השלמת חסר בצוואה, ביצוע בקירוב של צוואה, תחליף להוראת צוואה.

סוגי פגמים בצוואה

יש להבחין בין שני סוגים של פגמים בצוואה. הראשון, עניינו בפגמים טכניים, כגון טעות סופר בצוואה או היעדר אחד ממרכיביה, הלא יסודיים או חיוניים, של צוואה, בכפוף לארבעת הצורות שהוכרו בחוק הירושה התשכ״ה-1965 (ראו גם צורות צוואה ומרכיבי היסוד). במצב שכזה, , הוראת הדין בסעיף 25 לחוק הירושה מאפשרת ואף מחייבת את בית המשפט לקיים את הצוואה על ידי תיקון הפגם (למשל טעות סופר במספר זיהוי) או השלמת חסרים צורניים בה (כגון היעדר תאריך או חתימת המצווה), בכפוף לתנאי הסף כי התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה וכי לא היה לבית המשפט ספק כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי של המצווה. הסוג השני עוסק בפגמים במישור הפרשני של תוכן הוראותיה של הצוואה. כך שגם כאשר צוואה עומדת בדרישות הצורניות כנדרש בחוק, יכולות להתגלות בה סתירות ו/או חסרים שבעטיים אין לבית המשפט ברירה אלא להיכנס לכובעו כפרשן הצוואה, ולהתחקות אחר כוונותיו האמתיות של המצווה, כפי שאלו משתמעות מהצוואה שבפניו, על אף שלא קיבלו ביטוי מפורש בהוראותיה, או כפי שהן עולות מן הנסיבות החיצוניות של חיי המצווה. ככל יצירת אדם, גם הצוואה עשויה ללקות בפגם או חוסר, ופעמים רבות הוראותיה אינן ברורות מאליהן או שהן דו משמעיות, ולעיתים הן כאלו שסוכלו ואינן ניתנות עוד ליישום. מצב כזה לרוב עלול להיווצר בעקבות עריכ, צוואה באופן בלתי מקצועי.

סעיף 54 לחוק הירושה

הוראות סעיף 54 לחוק הירושה קובעות כי פירוש המקיים את הצוואה עדיף על פירוש שמבטלה, ולשם כך, צוואה תפורש לפי אומד דעתו המשתמע של המצווה, ואם אין זה משתמע מתוכה, ייעזר בית המשפט בנסיבות החיצוניות (כגון התנהגות המצווה, צוואות קודמות, יחסיו עם בני משפחתו והעולם החיצון וכדומה). בפסיקה, הוראה זו הוגדרה כ-״פרשנות במובן הצר״ בהיותה מוגבלת ל-לשונה של הצוואה. בפרשת טלמצ׳יו (ע״א 1900/96 טלמצ׳יו נ׳ האפוטרופוס הכללי) הורחבה סמכותו של בית המשפט במלאכת הפרשנות ונולדה הדוקטרינה של ״פרשנות במובן הרחב״, ככלי לחקר אומד דעתו של המצווה, גם כשאין לדבר אחיזה ו/או עיגון בלשון הצוואה.

הלכת טלמצ'יו

הלכת טלמצ׳יו הנ״ל קבעה מפי בית המשפט העליון, מדרג של מצבים בהם יזקק השופט להפעיל את סמכויותיו לפרשנות במובן הרחב – האחד, עניינו תיקון לשון הצוואה בשל טעות שנפלה בה; השני, עניינו השלמת חסר בצוואה; השלישי, עניינו הגשמת אומד דעת המצווה ״בקירוב״ ואילו הרביעי, עניינו הגשמת אומד דעת המצווה בדרך של ״תחליף״. סדר העדיפויות בניהם הוא בהתאמה. רשימת המקרים שבהם תופעל הלכת טלמצ'יו אינה סגורה אלא שכל מקרה לגופו.

תיקון צוואה בשל טעות

המצב הראשון, כתיקון צוואה בשל טעות מבסס את דיני הטעות בצוואה. דיני הטעות דנים כאמור בתיקון לשון הצוואה בלשון חדשה נוכח טעות שנפלה בה. המקור לטעות יכול שיהיה בפער בין מצב העובדות האובייקטיבי לבין תפיסתו הסובייקטיבית של המצווה, או על רקע שינוי עובדתי שלא היה בידיעתו של המצווה בעת ערך את צוואתו. היה וסבר בית המשפט כי ניתן ללמוד בבירור מה היה קובע המצווה אילו המציאות האובייקטיבית הייתה ידועה לו, מוסמך הוא לתקן את הטעות שנפלה בלשון הצוואה בלשון חדשה המגשימה את רצונו של המצווה ומשקפת את אומד דעתו המתבלט מתוכנה.

השלמת חסר בצוואה

המצב השני עוסק בדיני השלמת חסר בצוואה. למשל, כאשר מתרחשים אירועים בלתי צפויים בין מועד עריכת צוואה לבין פטירתו של המצווה, מבלי שנתן עליהם את הדעת. נניח שאדם ערך צוואה ובה הוריש את כל נכסיו בחלקים שווים לשני ילדיו. ולימים נולדה לו בת נוספת. לגביה אין התייחסות בהוראות הצוואה, והמצווה לא דאג או לא יכול היה לעדכן את צוואתו בהתאם לשינוי שחל. שתיקת הצוואה במקרה כזה, עשויה להתפרש כחוסר שבית המשפט מוסמך להשלימו בעצ

מו, מתוך למידה על אומד דעתו הברור של המצווה בעת עריכת הצוואה כפי שעולה ממכלול הנסיבות. יתרה מכך, במצבים מיוחדים של היעדר אחיזה, ולו מינימלית, לאומד דעתו של המצווה – כשהוא, לצורך העניין, לא צפה את המאורע שהוביל לחוסר/סתירה בצוואתו – בית המשפט יהיה מוסמך להשלים את החסר על פי רצונו ״ההיפותטי״ של המצווה. במילים אחרות, השופט ממשיך את קו מחשבתו של המצווה ומשלים במקומו את שחסר, על פי הנחה כי זה היה רצונו של המצווה אילו ידע על החסר.

ביצוע בקירוב של צוואה

המצב השלישי עניינו ביצוע ב-״קירוב״ של צוואה או של הוראת צוואה, כאשר זו אינה ניתנת לקיום כלשונה. למשל, אדם שציווה מכספיו תרומה לבית חולים שנסגר כעבור מספר שנים. במקרה כזה, לבית המשפט נתונה הסמכות לנקוט צעד לשם הגשמת רצונו הברור של המצווה, גם אם בדרך שונה ממה שרשום מפורשות בצוואה. כמובן, בתנאי שזה נעשה למטרה שהיא קרובה ככל הניתן למה שהורה המצווה בצוואתו.

תחליף להוראת צוואה

מצב רביעי נוסף הינו הגשמת אומד דעתו של המצווה באמצעות ״תחליף״. דוגמה פשוטה, כאשר מצווה עורך צוואה ובה מוריש לבנו היחיד חלקת אדמה מסוימת, ולאחר מכן, אותה חלקה נמכרת ובמקומה רוכש המצווה חלקה אחרת, כאשר השינוי במצב הדברים לא קיבל ביטוי בצוואה. גם כאן, שעה שברור כי זוהי כוונתו של המצווה, בתנאים ובנסיבות המתאימות, בית המשפט רשאי לתקן את ההוראה ולהנחיל את הנכס החדש לזכותו של הבן כתחליף לנכס המקורי שבצוואה. מצב שכזה מכונה גם "זכות עקיבה" של נכסי עיזבון המפורטים בצוואה.

לסיכום, קיימים מצבים רבים שבהם הוראותיה של צוואה אינן חד משמעיות, והיא לוקה בפגמים ו/או חסרים שזועקים להשלמה. אמנם החוק אינו מספק הוראות ברורות לעניין פירושה של צוואה והשלמת החסרים בה לגופו של כל מקרה, הפסיקה עיצבה את הדין החל במקרים כגון אלו, וקבעה כי ״חלל״ או סתירה בהוראותיה של צוואה אין משמען הסדר שלילי, אלא יש לגייס מדרג הכלים הפרשניים הרחב שבסמכותו של שופט, במטרה להתחקות אחר רצונו החופשי והאמתי של המצווה והגשמת כוונותיו לפי אומד דעתו בעת עריכת הצוואה.