ת"ע 46864-07-21 פלונים נ' אלמונית השופט יהורם שקד בית משפט לענייני משפחה בתל אביב

פסק דין

האם יש ליתן צו לקיום צוואה שהוגשה על ידי שני ילדיו של המנוח במסגרתה ציווה את מלוא רכושו לשני ילדיו או שמא, יש לקבל את התנגדות אחייניתו של המנוח, לה ציווה המנוח חלק מסוים מרכושו במסגרת צוואה קודמת? אלו השאלות העומדות להכרעה.

א' – העובדות הצריכות לעניין:

1. המנוח הל"ע בחודש יוני 2020 כשהוא מותיר אחריו את שני ילדיו, הם התובעים (להלן גם: הבת, הבן, הילדים – בהתאמה). הנתבעת (להלן גם: המתנגדת) היא אחייניתו של המנוח, בת אחיו ז"ל.

2. בהתאם לראיות שהוגשו, המנוח ערך בחייו שלוש צוואות נוטריוניות, שלושתן בפני עו"ד ונוטריון יובל גנן. הראשונה, מיום 30.7.2017 בה ציווה המנוח את נכסיו (מניות שתי החברות שבבעלותו) לארבעת נכדיו (שלושת ילדיה של הבת ובתו של הבן) ואת יתרת כספו לבת. השנייה, מיום 19.9.2017 בה שוב ציווה המנוח את רוב נכסיו לנכדיו בחלקים שווים וכן ציווה לנתבעת 20% ממניותיו באחת החברות (להלן: הצוואה המוקדמת). השלישית, מיום 16.9.2019 בה ציווה את כל רכושו לשני ילדיו בחלקים שוויים (להלן: הצוואה / הצוואה המאוחרת). מטבע הדברים, פסק דין זה יסוב סביב הצוואה המאוחרת בלבד.

3. במהלך בירור התובענות ביקשה המתנגדת כי אורה על מינוי מומחה לבחינת יכולתו הקוגנטיבית של המנוח לערוך את הצוואה ואכן הוריתי על מינויו של ד"ר איליה גורביץ' (להלן: המומחה). בחוות דעתו של המומחה מיום 30.10.2022 (להלן: חוות הדעת) נרשם המנוח היה כשיר לערוך צוואה ולהבחין בטיבה בסבירות גבוהה.

4. הצדדים נשמעו בפניי, הוגשו סיכומים ובשלה העת ליתן פסק דין זה.

ב' – טענות הצדדים:

5. להלן עיקר טענות הנתבעת (המתנגדת):

• הצוואה היא תולדה של השפעה בלתי הוגנת של התובעים על המנוח, שפעלו כדי שהנתבעת לא תירש דבר מתוך עיזבונו.
• הבת הייתה מעורבת ממש בעשיית הצוואה, לרבות נכחה במעמד כתיבת מסמך שקדם לכתיבת הצוואה, שלפי אותו מסמך אמורה הייתה הנתבעת לקבל דירה וכבר אז הביעה הבת בפני אביה התנגדות מפורשת כי הנתבעת תירש אותו.
• המנוח היה נעדר גמירות דעת בעת שחתם על הצוואה. במועד עריכת הצוואה היה המנוח בן 85 שנים, סיעודי, מרותק לכיסא גלגלים ונזקק לעזרה ותמיכת מטפל.
• הבת פעלה להרחקתה מהמנוח כחלק מכוונתה להשפיע עליו באופן בלתי הוגן להדירה מצוואתו. מצבו הירוד והקשה של המנוח מלמד על כך שלא הייתה לו כל השפעה על החלטותיו, כספו ועצמאותו. במועד עשיית הצוואה, היה המנוח בגדר "אסיר" של התובעת, עושה כרצונה.
• מתוך כל אלה, יש להורות על דחיית הבקשה לקיום הצוואה.

6. להלן עיקר טענות התובעים:

• יש לדחות מכל וכל את טענות המתנגדת. המנוח היה צלול והבין טיבה של הצוואה. המתנגדת מעולם לא טענה להיעדר כשירות בכתב ההתנגדות ולפיכך טענה זו בסיכומים מהווה הרחבת חזית אסורה. המנוח היה כשיר ואין כל ראיה לסתור זאת. עוד ובנוסף, הפנו התובעים לחוו"ד של ד"ר פורטנוי שבדק את המנוח טרם עשיית הצוואה ומצא את המנוח כשיר לערוך אותה.
• התובעת לא נטלה כל חלק בעשיית הצוואה, וכל טענותיה של המתנגדת בעניין זה מוכחשות לחלוטין.
• התובעים לא השפיעו על אביהם המנוח לערוך את צוואתו ובטח שלא השפיעו עליו באופן בלתי הוגן. המנוח היה אדם החלטי ודעתן שניהל את עסקיו ורכושו ביד רמה. המנוח עבד, הגיע למשרדי החברה עד יומו האחרון ולמצער במועד עריכת הצוואה. את הצוואה יזם המנוח מול עורך דינו. התובעים מוסיפים כי אף אחד מהם לא נכח במעמד החתימה על הצוואה.
• כל טענות המתנגדת נשענות על סיפורים והשערות, אשר אין מאחוריהן כל ראיות טובות ולפיכך דין ההתנגדות להידחות.
• התנגדות הסרק של הנתבעת הסבה לתובעים ולעיזבון נזק רב הן בצורך של מנהל עיזבון והן בניהול הליך ממושך ויקר שכל מטרתו סחיטת התובעים למתן דבר מה מהעיזבון. על כן יש לדחות את ההתנגדות ולחייב את הנתבעת בהוצאות ריאליות.

ג' – דיון:

7. כבר בפתח פרק זה אבקש להקדים את המאוחר ולומר כי, בכל הכבוד וההערכה, כתב ההתנגדות וההליך שנכפה על התובעים הם דוגמא ומופת לניהול הליך סרק שאין מאחוריו דבר ורבע דבר עם הדין החל. לצערי הרב, עסקינן בהתנגדות ריקה מכל תוכן ומהות, שיש לזכור, הוגשה על ידי אחיינית של מנוח לצוואה בה ציווה המנוח את רכושו לשני ילדיו בחלקים שווים.

8. להלן אבחן את שלוש טענות ההתנגדות: השפעה בלתי הוגנת, מעורבות ואי כשירות.

ג.1. – האם הצוואה היא תולדה של השפעה בלתי הוגנת?

9. נתחיל בבדיקת הגיונם של דברים והגיונה של הטענה. כאמור לעיל, בצוואה המוקדמת ציווה המנוח לילדי התובעת כ 75% מכלל העיזבון (למעט חלקה של הנתבעת) בעוד שלנכדתו (בתו של התובע) ציווה המנוח את היתרה. על פניו, סביר שלתובעת לא תהיה כל מוטיבציה לגרום לאביה לצוות לה ולאחיה את העיזבון בחלקים שווים, שכן בצוואה המוקדמת "הענף" שלה יורש כ 75% מכלל העיזבון. כעת תישאל השאלה, מיהו הגורם האחר שיכול היה להשפיע על האב? מאחר ורק הבן עונה על שאלה זו, נזכיר כי הבן כלל לא מתגורר בארץ ולא התגורר בארץ בזמנים הרלוונטיים, כך שלא יכול היה להשפיע על המנוח. יוצא, איפוא, כי על פניו לתובעת אין אינטרס לגרום לשינוי בצוואה ואילו לתובע אין יכולת להשפיע השפעה בלתי הוגנת.

10. למען הסר ספק, ההכרעה בעניין זה איננה נסמכת על האמור לעיל והדברים הובאו רק על מנת להוות נדבך נוסף למופרכות הטענה. כבר עתה אומר, כי לא רק שהנתבעת לא הוכיחה השפעה בלתי הוגנת, אלא הראיות שהובאו בפניי מובילות למסקנה כי לא הייתה השפעה של התובעים על המנוח בעריכת הצוואה, לא כל שכן, כזו בעלת סממנים של אי הוגנות. כל טענותיה של המתנגדת נגזרות מכך ששמה הופיע בצוואה המוקדמת ונעדר מהצוואה המאוחרת ולכן, לשיטתה, בוודאי קרו דברים הרי-גורל בניגוד לרצונו של המנוח בין שני מועדי עריכת הצוואות. לכך, לא מצאתי תימוכין מלבד רצונו הלגיטימי של המנוח.

11. סעיף 30(א) לחוק הירושה, תשכ"ה 1965 (להלן: החוק) מורה כי: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה". על פי הדין החל, יש להבחין בין ההשפעה, כשאלה עובדתית, אם הייתה כזו אם לאו, לבין אי-ההגינות שבהשפעה, כשאלה ערכית-נורמטיבית, כשעל בית המשפט לקבוע אותה על פי מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי (ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת בית מדרש גבוה לדיינות על שם הרב שלמה מוסאיוף זצ"ל בירושלים, פ"ד מט(2) 441 (1995)). עוד נפסק, כי לצורך פסילת צוואה מכוח השפעה בלתי הוגנת, אין די בהשפעה שגרתית, אלא על בית המשפט להשתכנע, מנסיבותיה של אותה השפעה, בקיומו של אותו מרכיב בלתי-הוגן בה, וכי הצוואה הייתה פועל יוצא של אותו מרכיב (ר' למשל ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 331 (1995)); ע"א 3828/98 מיכקשווילי נ' מחקשווילי, פ"ד נד(2) 337, 342 (2000); ע"מ (ת"א) פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 6.4.09)).

12. הנחת המוצא של החוק היא שהצוואה כשרה. הנטל להוכיח שהמצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי הוגנת, מוטל על הטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, וכל ספק בעניין זה פועל לטובת מבקש הקיום (ר' ע"א 190/68 סוטיצקי נ' קלינברוט, פ"ד כב(2) 138, 139 (1968) וע"א 53/88 מנלה נ' ברנדווין, פ"ד מו(1) 48, 51-49(1991)).

13. עוד נקבע בעניין הנטלים, כי כאשר הנסיבות מצביעות על קיומה של תלות המצווה בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של המצווה, כי אז נטל הבאת הראיות מוטל על המבקש את קיומה של הצוואה. עם זאת, אף אם תקום החזקה, יש בה אך כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל מבקש הקיום, בעוד שנטל השכנוע להוכחת הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת ימשיך לרבוץ על המתנגד לצוואה, וזאת על פי מאזן ההסתברויות (ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, פ"ד לא(1) 372 (1976); דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813 (1998) (להלן: דנ"א מרום)).

14. קיומה או העדרה של השפעה בלתי הוגנת תיבחן על פי עובדותיו של כל מקרה ומקרה. הגם שאין מדובר ברשימה סגורה, בפסיקה ניתן למצוא מבחני עזר לבחינת אותה השפעה בלתי הוגנת. כך, למשל, נפסק כי בית המשפט יבחן האם זכה המצווה לייעוץ משפטי בלתי תלוי בעת עריכת הצוואה, וללא מעורבות יתרה מצד הנהנה בבחירת עורך הדין שנתן את השירות המקצועי (ר' פסק דינו של כב' השופט ת' אור ב- דנ"א מרום). עוד ניתן לעשות שימוש בארבע אבני הבוחן שקיבץ כב' השופט א' מצא ב- דנ"א מרום, לצורך בחינת קיומה של תלות. מבחנים אלה, אף הם אינם בגדר רשימה סגורה, ובית המשפט רשאי לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו. כמו כן, אין המדובר במבחנים מצטברים ולמעשה די בקיום חלקם כדי להצביע על השפעה כאמור ובלבד שהשימוש במבחנים ייעשה בזהירות רבה (שם , עמ' 827-831). להלן ארבעת המבחנים האמורים:

תלות ועצמאות – מבחן זה הוא מבחן של מידה. השאלה אשר על בית המשפט ליתן עליה תשובה במסגרתו, היא האם בתקופה הרלבנטית היה המצווה עצמאי, הן מבחינה פיזית והן מבחינה שכלית-הכרתית. ככל שהמצווה היה יותר עצמאי משתי הבחינות האמורות, תתחזק הנטייה לשלול את קיומה של תלות המצווה בנהנה, ולהיפך. אין די בתלות פיזית, אלא נדרשת תלות שכלית הכרתית.

תלות וסיוע – ככל שהמצווה לא היה עצמאי ונזקק לסיוע הזולת, יש לבחון את טיב הסיוע שניתן לו, את היקפו ואת מידת התלות של המצווה באותו סיוע וממילא במי שהעניק לו אותו.

קשרי המצווה עם אחרים – יש לבחון האם למצווה היה קשר עם אנשים אחרים זולת הנהנה או המבקש את קיום הצוואה, אם לאו. ככל שיוכח, כי המצווה היה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם האחרים היו מועטים ונדירים, הרי אז תתחזק ההנחה בדבר תלותו, ללא קשר לנסיבות שהביאו לבידודו מהעולם.

נסיבות עריכת הצוואה –  מידת מעורבותו של נהנה או מבקש הקיום בעריכת הצוואה, ויחול עת לא יעלה בידי המתנגד להוכיח כי התקיימה מעורבות המקימה עילה לפסילת הוראות הצוואה שהן לטובת מי שנטל חלק בעשייתה, בהתאם לסעיף 35 לחוק.

ומן הכלל אל הפרט;

15. מבחן התלות והעצמאות: בחוות הדעת שהוגשה על ידי המומחה, נרשם כי "המנוח היה אדם מוגבל ותלוי בזולת בתקופה שחתם על הצוואה… ההבנה של המנוח הייתה טובה יותר מהיכולת להתבטא. קיימת עדות כי יכולת ההבנה של המנוח הייתה שמורה גם אחרי שחתם על הצוואה. לאור כל האמור קיימת סבירות כי ב 16.9.2019 המנוח היה מסוגל להבין ולדעת שהוא עורך צוואה" (עמ' 9-10 לחוות הדעת). הנתבעת שלחה שאלות הבהרה למומחה אך ויתרה על זכותה לחקור אותו. בנוסף קיימת גם חוות הדעת של ד"ר פורטנוי מיום טרם מועד החתימה על הצוואה בה נרשם כי המנוח כשיר לערוך צוואה. בעניין זה העיד ד"ר פורטנוי בחקירתו (כך במקור):

"ש:         לא היה לך שום ספק שהוא יכל לכתוב צוואה.

ת:            כן אמרתי קודם בכמה מילים, הוא מסוגל להביע את רצונותיו, הוא יודע מה הוא רוצה, הוא מתמצא במקום ובזמן, הוא סופג אינפורמציה הוא מעודכן במה שקורה שאלתי במחשב יש לו טלפון סלולרי גם מחשב והוא קורא זה…הוא יודע הוא מתמצא בדברים האלה מעודכן הוא סופג אינפורמציה. כל הנתונים האלה מכוונים אותי להגיע למסקנה כזאת. יתר על כן, אני הלכתי אחורה אני רציתי להישען אולי במסמכים רפואיים מה שניתן לי ורופא שהוא ד"ר… שהוא נוירולוג בדק אותו חודש קודם, הוא דמות ידועה מוכרת רופא רציני מבחינה הזו כתוב אולם הוא צלול ומתמקד מגיע למשרדו ועובד על חשבון ז"א אם הוא היה כותב דמנטי, אני לא הייתי כותב את הדבר הזה, אם הייתי מגיע לאותה מסקנה אבל אני לא הסתמכתי רק על מה שהוא כותב.

ש:           ולכן לא היה לך ספק שהוא היה כשיר לערוך צוואה?

ת:            עובדה שהגעתי למסקנה כפי שכתבתי בשורות האחרונות" (עמ' 127, ש' 6 ואילך).

16. מתוך האמור ניתן להסיק כי אמנם המנוח נזקק לסיועו של המטפל שהיה לו ואף ייתכן והיה לו קושי להתבטא בעל פה מחמת חולי כזה או אחר, ואולם קוגניטיבית הוא נותר בכושרו כמקודם, הבין את הסובב אותו, היה מודע לפעולותיו ולמשמעותן. חשוב להזכיר כי המנוח נעזר במטפל סיעודי ולא במי מהתובעים. אשר על כן, חרף קיומו של המטפל הסיעודי, עדיין שמר המנוח על עצמאותו.

17. מבחן התלות וסיוע: בסיכומיה, טענה המתנגדת כי המנוח היה תלוי לחלוטין בתובעת אשר שלטה בו ללא מיצרים הן בעזרת המטפל הסיעודי והן בעזרת מזכירתו של המנוח, אשר היוותה זרועה הארוכה של התובעת. טענה ברוח דומה נטענה כלפי עורך הדין גנן שהיה מועסק על ידי החברה ושכר ממנה את משרדיו. לטענתה של המתנגדת, המנוח היה כפוף לרצונותיה של התובעת, שבזמנו כבר נכנסה בנעלי אביה המנוח בכל הקשור לעסקי המשפחה. האמנם?

18. מעדויות המטפל, המזכירה וכן עו"ד גנן הצטיירה תמונה אחרת של אדם פעיל, אמנם לא בריא, אך פעיל, דעתן ועיקש אשר יודע את דרכו בעולם ובעיקר נאחז בשגרת חייו כפי שהכיר אותם עד לפני שהתדרדר מצבו. עו"ד גנן העיד: "היה לו קשה מאוד לדבר, זה היה ניכר. ומעבר לכך שהיה לו קשה מאוד לדבר גם מאוד הרגיז אותו שלא מבינים אותו, כי היה לי קשה מאוד להבין מה שהוא אומר. ולכן העדפתי גם בחלק מהשיחה לעשות כביכול בכתב. אני אומר כמה מילות הקדמה. [המנוח] היה בן אדם מאוד – מאוד, אדם טוב לב, רחב לב, אבל מאוד – מאוד… וכשהוא בא אליי אני שאלתי אותו "אוקיי, בסדר. אתה רוצה לשנות את הצוואה, כמה אתה משלם לי?" אז הוא עשה לי ככה "כמה אתה רוצה?" אז אמרתי לו "2,000 שקל". הוא מאוד התעצבן, הוא אומר "אתה עשית לי צוואות קודמות לקחת פחות ואני רק עכשיו משנה את הצוואה". היה לו קשה לדבר, הוא כתב, נתן לי את הדף הזה, הוא כתב לי 300 שקל. אמרתי לו "אתה יודע מה, לא 2,000" אז אמרתי לו אני לא מוכן לעבוד ב300 שקל. הוא כתב אלף שקלים, בסופו של דבר סגרנו ב1,500 שקלים. זה הדף הזה, הוא צורף לתצהירי. זה כתב ידי" (עמ' 11, ש' 16 ואילך). שימת לב כי עו"ד גנן כלל לא הכחיש כי המנוח כבר לא היה אדם בריא, אך לאורך עדותו התעקש שבעוד שהגוף נחלש הראש עבד, ובלשונו: "כמה שנים קודם לכן. הכרתי אותו היטב. ראיתי שהוא בהחלט מצב בריאותי לא טוב, אבל מבחינתי הראש, ההבנה הייתה מוחלטת" (עמ' 25, ש' 24 ואילך). עו"ד גנן אף סיפר כי לאחר מועד החתימה על הצוואה, המשיך המנוח להגיע למשרדו על אף מגפת הקורונה (ר' בעמ' 31, ש' 8 ואילך).

19. מכל המקובץ לעיל עולה כי התמיכה והסיוע לה נזקק המנוח היו בגדר תמיכה פיזית לגוף שנחלש אך רצונותיו ואופיו על שלל גווניו נשארו כשהיו. אשר על כן, לא הוכח קיומם של תלות וסיוע וההיפך הוא הנכון.

20. מבחן קשרי המצווה עם אחרים: מלבד כי לא הובאה כל ראיה משל קשריו של המצווה עם אחרים הוגבלו, מתוך העדויות עלתה תמונה אחרת לחלוטין. המזכירה נשאלה והשיבה:

"ש:         והוא היה (בעבודה – י' ש')?

ת:            הוא היה, הוא כל הזמן היה מגיע.

ש:            הוא כל הזמן היה מגיע?

ת:            הוא כל הזמן היה מגיע, אנחנו היינו נחשבים לחיוניים מה שנקרא אני הייתי צריכה לעשות דיווחים לרשויות אז הייתי צריכה להגיע" (עמ' 145, ש' 1 ואילך).

21. בהמשך עדותה, סיפרה העדה כי המנוח נהג להגיע לעבודה ואף אם החסיר מספר ימים, אין בכך לשקף את עבודתו ונוכחותו במשרד (ר' בעמ' 145 לפרוטוקול) ואף חידדה כי: "אם אתה מתנקז ב-3 4 ימים או 5 ימים וזה אתה אומר הנה הוא לא בא אז זה לא נכון כי הוא כן היה מגיע כל הזמן והוא היה כל הזמן רוצה לראות מה קורה, מה עם ההוצאות, מי לא שילם, מה כמה שילמנו חשמל, כמה קיבלנו חשמל מלקוחות, הכל עניין אותו והכל הוא רצה לדעת כן ולא היה מצב שהבן-אדם לא היה מגיע למשרד אלא אם כן נקודתי היה לו עניינים נקודתיים" (עמ' 145, ש' 29 ואילך).

22. עדותה של העדה משתלבת היטב עם יתר העדויות ומצאתי ליתן בה אמון, וכפועל יוצא לא רק שהמתנגדת לא הוכיחה כי המנוח היה ספון בביתו ומנותק מסביבתו, אלא שהראיות מובילות להיפך הגמור ומצב זה חל גם לאחר החתימה על הצוואה האחרונה (ר' המשך עדותה של העדה, בעמ' 148, ש' 1 ואילך).

23. אשר על כן, לא הוכח כי קשרי המצווה עם אחרים נפגעו וההיפך הוא הנכון.

24. נסיבות עריכת הצוואה: המתנגדת טוענת כי התובעת פעלה בחיפזון על מנת להוציא לפועל צוואה אשר תכלול אותה ואת אחיה בלבד, וזאת בכדי להשאיר את המתנגדת ללא דבר תוך כדי ניצול חולשתו הפיזית והדעיכה של המנוח ומתוך ידיעה כי המתנגדת זוכה בחלק מעיזבונו במסגרת הצוואה המוקדמת. מתוך עדות הנתבעת עלה כי זו ידעה על הצוואה וזו אף הוקראה לה בנוכחותה, כאשר מעמד ההקראה הוקלט. כך נשאלה וכך השיבה:

"ש:          אז יש לי כמה שאלות בעקבות הסרטון ושאלות בית המשפט, יש לי כמה שאלות ספורות. עכשיו צפינו בסרט ובאודיו, שם שומעים אותך אומרת למנוח "אם זה מה שרצית אז בסדר. אתה דוד שלי, אתה לא חייב לתת לי, אני אוהב אותך בכל מקרה". שמעת את זה נכון?

ת:            כן, אני אומרת שאף פעם לא ביקשתי ממנו שום דבר. ושאלתי אותו אם בגלל זה הוא קרא לי, זה מה שהוא רצה להראות לי.

ש:            כמה זמן לפני כן הוא קרא לך? באותו יום, יום לפני?

ת:            לא, באותו יום" (עמ' 59, ש' 31 ואילך; הדגשות לא במקור).

25. על מנת להמחיש שהמתנגדת השלימה עם צוואתו של המנוח ולכן לא ניסתה לברר עמו את פשר צוואתו, היא נשאלה מה עשתה בשנה מאז ידיעתה על תוכן הצוואה ועד לפטירת המנוח. המתנגדת שבה וניסתה להרחיק עצמה ממתן תשובה בהירה, עד אשר זו נאמרה בקולה:

ש:            אז אני שואל אותך למה שנה שלמה לא מצאת לנכון לדבר איתו?

ת:            על מה?

ש:            תסבירי לי.

ת:            מה אתה רוצה שאני אשאל אותו?

ש:            על הצוואה.

ת:            מה, לבוא לשאול אותו אם הוא חתם צוואה או שינה צוואה?

….

ש:            להגיד לו "דוד אולי תשנה בחזרה, אולי אל תשנה?".

ת:            אני אין לי כוונה לבוא ולהגיד לאנשים "בואו תשימו אותי בצוואה שלכם".

ש:            הבנתי. תגידי לי ושנה שלמה לא מצאת לנכון לפנות לאף גורם, לא יודע, לרווחה, למשטרת ישראל, לרופאת המשפחה, משהו את יודעת שיש צוואה או אמורה להיות צוואה שמשנה צוואה קודמת. את יודעת שאחרי פטירה תצטרכי להוכיח טענות, אני מניח שזה עבר לך בראש, ואת לא מוצאת לנכון לעשות שום פעולה בשביל לתעד שום דבר בקשר לכל הטענות שלך על מצבו? כלום, אפס?

ת:            אוקיי, את הצוואה החתומה ראיתי אחרי ש[המנוח] נפטר ומי ששלח לי אותה,

ש:            גברתי אני מדבר איתך על יום אחרי עריכת הצוואה, תראי,

ת:            יום אחרי עריכת הצוואה לא הייתה לי שום כוונה לבוא ולשאול את [המנוח] למה אני לא מופיעה בצוואה.

…

ת:            למה שאני אשאל אותו? אם הוא רוצה לעשות את מה שהוא רוצה, שיעשה מה שהוא רוצה. אני לא חשבתי שזה מה שהוא רוצה, אני יודעת שזה לא מה שהוא רצה (עמ' 62, ש' 30 ואילך; הדגשות לא במקור).

26. הינה כי כן, הנתבעת ידעה על תוכן הצוואה, בחרה לכבד את רצונו של המנוח בחייו והיה מצופה כי הסכמתה והגינותה מול המנוח ("אם הוא רוצה לעשות את מה שהוא רוצה, שיעשה מה שהוא רוצה") תהיה שרירה וקיימת גם לאחר פטירתו. אמנם, המתנגדת סייגה אמירה זו לאמור כי היא לא חשבה שזהו רצונו האמיתי של המנוח, ויחד עם זאת, ובכל הכבוד, לא עלה בידה להוכיח בראיות טובות או ראיות בכלל, כי רצונו היה אחר מזה שבא לידי ביטוי בצוואתו.

27. לאחר בחינת כל המבחנים שהובאו בדנ"א מרום, לרבות לאחר שנתתי דעתי לכך כי כל שלוש הצוואות שערך המנוח נערכו בפני אותו נוטריון, אשר הכיר את המנוח במשך שנים, המסקנה היא שלא עלה בידי המתנגדת להוכיח קיומו ולו של מבחן אחד מהמפורטים לעיל. עוד ובנוסף, כשלה המתנגדת להוכיח השפעה בלתי הוגנת של מי מהתובעים על אביהם. חשוב להזכיר כי הדין איננו אוסר השפעה על מצווה להוריש את עיזבונו לפלוני או לאלמוני, אלא הדין אוסר קיומה של השפעה בעלת סממנים קשים ובלתי הוגנים שיש בהם לשלול מהמצווה את רצונו האמיתי. במקרה זה אף אם מי מהתובעים שידע על הצוואה המוקדמת ועל זכייתה של המתנגדת בחלק מהעיזבון, לחש על אוזנו של האב שיותיר את ההון המשפחתי בתוך המשפחה הגרעינית, אינני רואה בכך כל פסול.

28. אשר על כן, הטענה כי הצוואה היא תולדה של השפעה בלתי הוגנת נדחית מכל וכל.

ג.2. – האם הייתה מעורבות של התובעת במעשה הצוואה? 

29. הנתבעת תלתה את רוב יהבה בכך שהתובעת היא הרוח החיה והסיבה בלעדיה אין בכל הקשור לצוואה האחרונה. איו חולק כי התובעת אכן הייתה מקורבת מאוד לאביה, ואף עבדה עמו בעסק המשפחתי, כפי שקורה במשפחות רבות. יתר על כן, לנוכח העובדה כי אחיה היחידי של התובעת חי הרחק בנכר מזה שנים רבות, אך טבעי הוא שהתובעת תיקח מקום מרכזי בחייו של המנוח.

30. מתוך העדויות ניכר כי מעורבותה של התובעת במעשה עריכת הצוואה לא הייתה קיימת וככל שהייתה קיימת, הייתה באופן מינימאלי ונגעה לפריפריה הפרוצדורלית הכרוכה בכך. גם מתוך טענותיה של המתנגדת לא עולה כי התובעת נכחה במועד עריכת הצוואה, לא עולה כי היא כתבה את תוכנה ולא עולה כי הייתה לה כל נגיעה לצוואה גופה. עם כל הכבוד, לא ייתכן לבנות בניין שלם על מעורבות באין כל מעורבות. בסיכומי המתנגדת תחת הכותרת (בכתב מודגש וקו תחתי): "מעורבותה הבולטת של המבקשת בעשיית הצוואה – לפי הודאתה!!", הובאו על ידי המתנגדת תשע דוגמאות, שלא מצאתי ולו באחת מהן דבר או אבק של דבר שיש לה נגיעה למעורבות, ואין טעם כי אוסיף על כך.

31. מתוך הראיות נלמד כי המניע לשינוי צוואת המנוח נבע משיקולי אב שרצה להוריש את נכסיו לשני ילדיו. המנוח הוא שפנה אל בתו שתאתר עבורו פסיכוגריאטר (ר' עדות עו"ד גנן בעמ' 14, ש' 12); כל הצוואות נעשו באותו האופן מול אותו עו"ד (נוטריון) וביוזמתו של המנוח; המנוח ועו"ד גנן הכירו אחד את השני היטב וניכר כי אף רחשו כבוד הדדי אחד למשנהו; התובעת לא נכחה במעמד עריכת הצוואה והדבר לא נסתר, ואילו התובע שהה בחו"ל.

מתוך כל זאת, היפלא מכל אדם שאב יבקש בערוב ימיו לצוות את כל רכושו לשני ילדיו? מבלי להמעיט כלל בטענות המתנגדת, הצוואה המאוחרת אך מתבקשת מתוך הנסיבות, טבעית ותואמת את סדר הדברים כפי שהם אמורים להיות.

32. לא נעלמה מעיני העובדה כי המנוח לא כלל את התובע בשתי צוואותיו הקודמות. כאשר נשאל התובע לפשר צוואתו האחרונה של המנוח, הוא השיב:

ש:            איך אתה מסביר את זה שהוא עשה צוואות ב2017, 2 צוואות, ולא הוריש לך דבר?

ת:            אני לא מסביר את זה. איך אני, למה אני, אלה היו החלטות שלו, כנ"ל לגבי הצוואה האחרונה שלו… אתה לא יכול להביא את אבי לפה לשאול אותו מה היו כוונותיו. מה זאת אומרת? איך אני יכול להסביר? הוא כעס עליי, הכעס הגדול שלו, כן הוא אהב אותי, הוא אהב אותי יותר מכולם. ככה אני חי עם זה, ככה אני חושב, ככה אני מאמין. הוא כעס עליי שאני עזבתי את הארץ ולא המשכתי איתו. הוא החליט את מה שהוא החליט (עמ' 85, ש' 5 ואילך).

33. התרשמתי מכנות עדותו של התובע, אשר שפך מתוך ליבו על יחסיו עם האב, וחשוב לענייננו, לימד כי לא הייתה לו כל נגיעה לעריכת צוואתו של האב. כאשר נשאלה התובעת מה הביא את המנוח לשינוי שנתפס אצל הנתבעת כ"רעידת אדמה" (=לצוות לבן) היא השיבה בפשטות: "או-קיי מה שקרה… אני מדי יום שישי הייתי באה לאבא שלי ב-4 אחה"צ ונשארת עד הערב המטפל הלך לענייניו וחזר ואני הייתי עם אבא שלי בימי שישי. אבא שלי ביום שישי ה-13 לספטמבר שלח [את העובד הסיעודי] לאוטו הוא הביא ניירות הוא הראה לי את הניירות והיו שם שתי צוואות. את הראשונה מה-30 ליולי 17' ואת השנייה מה-19 בספטמבר 17' והוא הסתכל עליי אני זוכרת את זה בבהירות כי זה היה אני חושבת הפעם השנייה בחיי שראיתי את אבא שלי מזיל דמעה. הוא החזיק את הצוואות הוא נתן לי לקרוא והוא אמר לי עשיתי טעות אני מפחד שאני אמות ואני לא אספיק לשנות את הצוואה הזאת אני לא רוצה את [הנתבעת] (המתנגדת – י' ש') בצוואה אני רוצה לחלק הכל ביני לבין אחיך חצי חצי. ואז אמרתי לו מצוין כרצונך מה שאתה רוצה כסף שלך הוא אמר לי העו"ד אמר לי שאני צריך אבל ללכת להביא לו אישור רפואי בלי זה הוא לא יעשה לי צוואה אמרתי לו בסדר. יום שבת ישבתי על הגוגל חיפשתי זה התקשרתי ביום ראשון על הבוקר לעובדת הרווחה יש יחידה להגנה לאנשים מבוגרים שנעזרתי התקשרתי אליה אמרתי לה אני לא מוצאת מעכשיו לעכשיו יש להם תורים נורא ארוכים יש לך רעיון? היא אמרה לי תפני לד"ר פורטנוי ונתנה לי עוד שם של עוד מישהו ותגידי שאני שלחתי אותך אולי זה יעזור. לא אמרתי שהיא שלחה אותי אבל התקשרתי לשניהם אחד נתן לי לעוד שבוע וחצי וד"ר פורטנוי אמר לי התפנתה לי שעה בערב קבעתי לאבא שלי תור זהו" (עמ' 121, ש' 24 ואילך; הדגשות לא במקור).

34. התרשמתי מכנות עדותה של התובעת ולא עלה בידי לזהות בה כל סממן לאי אמירת אמת. עדותה של התובעת עולה בקנה אחד עם עדות עו"ד גנן ויש בה כדי לחזק את עדותו של התובע. התובעת העידה, וכאמור אני מאמין לה, שלקראת היישורת האחרונה בחייו של המנוח, הוא ביקש להסדיר ואף 'להחליק' את קמטי העבר בינו לבין בנו, והדרך בה בחר היא הטבעית וההגיונית בנסיבותיו של המקרה.

35. אשר על כן ומכל המקובץ, לא הוכח כי התובעת הייתה מעורבת בעשיית הצוואה ולמעשה הוכח כי לא הייתה לה כל מעורבות ובטח לא פסולה.

36. מספר הערות טרם נעילה:

• למרות שבכתב ההתנגדות טענה הנתבעת בלשון רפה, רפה מאד, בדבר מצבו הקוגניטיבי של המנוח בשעת עריכת הצוואה, היא ביקשה וקיבלה מינוי מומחה מטעם בית המשפט אשר מסר את חוות דעתו וממנה עולה כי המנוח ידע להבחין בטיבה של צוואה. שימת לב כי מדובר בצוואה פשוטה, קצרה ולא מסובכת כלל. הנתבעת ויתרה על חקירתו של המומחה, שעל פי הדין, מחדל זה מחזק את חוות דעתו ונותן משקל ממשי להמלצות שניתנו בה, בפרט כאשר אלו לא נסתרו גם במסגרת שאלות ההבהרה ותשובותיו (ר' בע"מ 6308/12 פלונית נ' פלונית (30.4.2013); ע"א (ב"ש) 1/98 פ.מ נ' היועמ"ש (4.5.1998); ע"מ (ב"ש) 3/98 פלונית נ' היועמ"ש (26.10.1998); ע"א 1650/12 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' שטיינפלד (9.6.2013); עמ"ש (ת"א) 1261-11-15 ד.מ נ' ל.ל (13.11.2016)). בשים לב לאמור, היה מצופה מהנתבעת לחזור בה מטענתה זו ואולם היא הוסיפה לאחוז בה גם בסיכומיה.

• הנתבעת הגישה סיכומים בהיקף רחב מאוד (למעלה מ 30 עמודי מלל), הרבתה בחקירות עדים, האריכה את הדיון שלא לצורך ולמעשה – ועל הדברים להיאמר – ניהלה הליך המושתת כולו על השערות, תיאוריות קונספירציה ועל דברים שלא הוכיחה. כל זאת נלקח בחשבון בעת פסיקת הוצאות.

• במהלך בירור התובענות, עתר התובע למנות מנהל עיזבון ובסופו של יום מונתה מנהלת עיזבון ושכרה נפסק בהסכמה בסכום ניכר. בסיכומיהם, עותרים התובעים לחייב את הנתבעת להשיב לקופת העיזבון את שכר הטרחה הפסוק בטענה כי ההתנגדות חייבה מינוי מנהל עיזבון. לאחר ששקלתי בדבר מצאתי כי עניין זה לא הוכח ולא נמצא קשר סיבתי בין הגשת ההתנגדות לבין מינוי מנהלת העיזבון ושכר הטרחה שנפסק עבורה.

• בסיכומי המתנגדת מצאו מקומן טענות רבות ונקודיות ללא כל אחיזה לעניין שעל הפרק ולכן לא מצאתי לנכון להתייחס לכל טענה וטענה מעבר לאמור בפסק דין זה.

ד'- סיכומם של דברים:

37. אני מורה על דחיית ההתנגדות וכפועל יוצא, על קיום צוואתו של המנוח. לא מונה מנהל עיזבון.

38. באשר להוצאות ההליך; תקנה 151(א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט – 2018 (להלן: תקסד"א) קובעת כי תכלית חיוב בעל דין בהוצאות היא "לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין". בבוא בית המשפט לפסוק את השיעור הנכון של ההוצאות, יש ליתן את הדעת גם ל "(ה)איזון הראוי שבין הבטחת זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שוויון בין בעלי הדין" (תקנה 151(ב) לתקסד"א).

39. ברע"א 7650/20  Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ (פורסם בנבו, 28.12.20) נקבע כי:"הבסיס לפסיקת הוצאות אינו עונשי או נזיקי, כי אם חיוב מכוח הדין המקנה שיקול דעת לבית המשפט… נקודת המוצא היא כי בעל דין שאינו זוכה בהליך יחויב בהוצאותיו הריאליות של הצד שכנגד שזכה. הדבר נועד למנוע חיסרון כיס של הצד הזוכה; להרתיע תובעים בכוח מנקיטת הליכי סרק; ולעודד נתבעים בכוח להימנע מהתגוננות סרק מפני תביעה ראויה… עם זאת, פסיקת הוצאות בשיעור ריאלי כפופה להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך… פסיקת הוצאות משפט מיועדת אפוא לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין שיקולים מוסדיים, ובהם מניעת תביעות סרק, שאיפה למניעת ניהול מכביד של ההליך או שימוש בהליך שלא בתום לב… על כן, שיעור ההוצאות הראוי נקבע תוך בחינת כל מקרה לגופו, תוך התחשבות במספר נתונים, ביניהם: אופן ניהול ההליך; היחס בין הסעד שנתבקש והסעד שנתקבל לבין שיעור ההוצאות; מורכבות התיק וחשיבותו; היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך; ושכר הטרחה ששולם בפועל או שבעל הדין התחייב לשלמו… ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ולמהותו, שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות-יתר על המפסיד להליך ולעודד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה…" (שם, ס' 9-10 לפסק הדין).

40. במקרה דנן, לא הגישו ב"כ התובעים הסכמי שכר טרחה וקבלות ובהתאם לדין, רואים אותם כמי שמשאירים את העניין לשיקול דעתו של בית המשפט (ר' בג"צ 891/05 תנובה נ' הרשות המוסמכת (נבו, 30.6.05)).

41. לאחר ששקלתי בדבר ונתתי ביטוי לכל האמור לעיל, לרבות להיותם של התובעים מיוצגים על ידי שני משרדים (מחד, היו יכולים להיות מיוצגים על ידי משרד אחד. מנגד, זכותם להיות מיוצגים על ידי מי שבוחרים), מצאתי לחייב את הנתבעת לשלם לכ"א מהם שכ"ט ב"כ בסך של 50,000 ₪, ובסה"כ 100,000 ₪ לשניהם יחדיו.

42. עוד ובנוסף, מצאתי להשית על הנתבעת את מלוא הוצאות ההליך, לרבות: תשלום למומחה, שכר עדים ותשלום לחברת הקלטה ותמלול, כאשר לכל הסכומים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום ועד למועד הפירעון בפועל.

43. אשר על כן ומכל המקובץ, הריני להורות:

• ההתנגדות נדחית וניתן צו לקיום צוואתו של המנוח. לא מונה מנהל עיזבון.
• הנתבעת תשלם שכ"ט ב"כ התובעים בסך של 50,000 ₪ לכ"א, ובסה"כ 100,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 15 ימים, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית פיגורים מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
• הנתבעת תשלם את מלוא הוצאות המשפט, כאמור בסעיף 42 לעיל.
• בשים לב להוראת סעיף 68(ה)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד 1984, יודיעו הצדדים בתוך 7 ימים האם קיימת מניעה בפרסום פסק הדין במתכונתו זו.
• התיק ייסגר.

ניתן היום,  כ"ג חשוון תשפ"ד, 07 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.